לעולםלא חשבתי שאני יפה ,
לעולם לא ראיתי את עצמי כ"יצירת אומנות" .לפחות אני , זאת אומרת , אנשים התחילו לומר כמה אני יפה כשהתחלתי להתאפר ,להרזות ,ללבוש אוברסיז . ורק אז , מאחורי המון שכבות, חלקן של איפור ומייקאפ וחלקן של בגדים וחלקן זה מסיכות נפשיות . אבל רק אחרי ששמתי את כל המסכות הלאה זכיתי להיגדים כאלה ואחרים ,
אני לא חושבת שאני איי פעם אהיה יפה , אני חייבת לומר . אני לא מכוערת , אני פשוט לא יפה . אם אני אלך ברחוב אף אחד לא יעצור אותי ויאמר לי שאני יפה . אני בסדר , לפחות אני חושבת ככה .
אני מביטה לראי למראה גופי הערום , מלא צלקות אחת אחת , אני מוותרת על להיות אהובה , נאהבת , רצויה אני פשוט מוותרת . החיים קשים עד מדיי כדי שאני אוכל להרגיש שוב ,אני נכנסת למקלחת ומנקה את כל האבק ממני , האבק מזכיר לי חופש , רצון , תשוקה .האבק מזכיר לי אותי . הרי הוא אפור הוא באמצע לא שחור ולא לבן , הוא בדיוק באמצע כמוני .
אני לוקחת את השמפו או לפחות מה שנותר ממנו , משתדלת לנצל כמה שיש במיכל .חופפת את כל ראשי לאחר שהרטבתי אותו במים קרים , אני חופפת את כל הקרקפת שלי בזהירות כדי לא לפצוע את עצמי , אני מורידה את השמפו מכל הקרקפת שלי ונושמת , נשימה רגועה כזו, הרפייה, של ניצחון.
אני מפסיקה לחשוב או לפחות משתדלת וישר לוקחת טיפה מהמרכך כדי שיישאר אפילו רק קצת, לפעם הבאה, ומתחילה למרוח אותו על קווצותיו של שערי בעדינות , לוקחת מסרק ומתחילה לסרק את שערי המתולתל והמקורזל.
אני מסיימת את המקלחת ויוצאת להתלבש בבגדי בית ספר שלי שנקים להפליא .אני מתענגת על הריח הנקי הסורר עכשיו בחדרי הקטן .החדר שלי מעוצב בסגנון ביתי וחמים , המיטה זוגית עם מצעים שחורים .החדר בינוני ואין בו יותר מדיי .רק :שידה ,ארון ,מראה ,מיטה וזהו.אומנם לא וואו אבל הטוב ביותר בשבילי.
אני יוצאת לסלון ומריחה ניחוחות של אוכל מטוגן וביצים . חביתה אני משארת."מה את מכינה ?" אני שואלת את אימי ומחכה לתשובה . "חביתה, רוצה ?"אם כמה שזה מריח נהדר אני מארחת ליום הראשון שלי בבית ספר החדש שלי .
מאז ומתמיד התחברתי לבית ספר ,כבר מגיל קטן . אהבתי את המורות ,את הציונים שליאת הבית ספר בכלליות , אולי לרוב לא התחברתי לחוקיים שלו אבל תמיד נהנתי מהשיעורים. אבל ההפסקות ,ההפסקות היו החלק השנוא עליי ביום , עם הזמן מצאתי לי מקום שלי , של אפריל , אף ילד או ילדה באים לשם , אני באה לשם כל הפסקה על מנת לקבל את השקט שלי , להתרחק מהכל ופשוט להרגיע .
עם הזמן גילו את מקומי הסודי , המחשבה הזו צורבת בראשי . אני מזכירה לעצמי "אפריל זה נגמר ! את בבית ספר חדש" , אני פשוט לא אעשה יותר מדיי רעש , כלל שלא ישמו לב בקיומי לא יטפלו אליי .
אחרי שהם עשו את " תוכנית הנקמה" שלהם חיי בבית ספר הלכו ופחתו , איש לא יודע מה קרה שם מלבדיהם וזה ישאר ככה , זה ילך איתי לקבר .
YOU ARE READING
הכל מתחיל ונגמר בשמלה אדומה
Romanceתקציר: אני שונאת אותו. אבל אני יוצאת איתו למה? לא ידוע . אבל אז אני מתאהבת , וזה לא נגמר טוב . -אף אחד בעולם לא צריך לפחד לצעוד ברחוב ולהחזיק את היד של האדם שהם אוהבים-אנונימי.ית
