אני נכנסת לחדר , לוקחת נשימה .
״אמא שלי בבית חולים״
אני אומרת בנשימה אחת , הראש שלי מלא מחשבות ,
איך היא הגיעה לשם?
מה היא עשתה?
למה היא שם?
היה לה התקף מאניה?
איפה אבא שלי?״אני נוסעת לבית חולים , חשבתי שתרצי לדעת״ אמרתי ובאתי לצאת מהחדר .
״אפריל חכי..״ טניה אומרת לי ,
״מה?״ אני שואלת בשקט ומביטה אל עיינה ,היא כלכך יפה ,
אם הייתי בן הייתי יוצאת איתה לגמרי.״אני אסיע אותך.
למה אמרת ״אני נוסעת״ , איפה ליאם?״
ליאם לא בא , לכן קראתי לה , הוא אמר שהוא עייף או משהו כזה , אני הייתי צריכה אותו והוא לא היה שם .
״לפי השקט אני מבינה שליאם חרטט אותך והוא לא בא״ היא מכירה אותו .״בואי אני אקח אותך , נסע לשם ביחד״
הנסיעה בערך שעה , לצערי אין פה בית חולים , רק בעיר הכי קרובה אלינו , שזה שעה נסיעה .***
אנחנו כבר בנסיעה כבר חצי שעה , ושקט .
השעה כלכך מאוחרת ....״אני יכולה לשאול?״ טניה שואלת.
״כן״
״איך היא הגיעה לשם?״ להגיד שאני מופתעת היה טעות , בגלל שברור שהיא תשאל , אבל אני לא רוצה לענות על זה , כי אני לא יודעת את התשובה ...
״אני לא יודעת , אבא שלי שלח לי הודעה איך היא הגיעה לשם אבל לא פתחתי אותה ..״
אמרתי , אני שונאת את זה.״אני איתך. רק אני ואת , זה בסדר תפתחי.״ היא אומרת , מנסה לשכנע אותי , אבל אני יודעת , עמוק עמוק עמוק , שהיא לא מאמינה בזה , כלום לא היה בסדר . היא חולה , היא חולה כבר שנים , ואף אחד לא מטפל בה , וככה כל הסובבים ממנה נפגעים.
אני פותחת את הטלפון וכותבת:
״ פרידות שלי תמיד היו קשות אחרי זמן כלשהו , בהתחלה הן היו קלות , בהתחלה עוד לא קלטתי שהפרידה עצמה אשכרה קוראת אז לקח לי זמן , ואז אחרי כמה חודשים הפרדיה נהפכה להיות קשה , לילות של בכי , ימים קשים , שבועות מבלי לזוז מהמיטה , רגעים שעבורי אף אחד לא הבין , הרגשה כזו בודדה , כי לפני רגע החיים היו בסדר ואז מישהו החליט שלא בא לו על זה יותר וזהו .
ושם זה נגמר.
איך ממשכים משם? איך מתקדמים?איך לעזעזל מצליחים לחיות? כי האדם שאהבתי , הלך ועזב ואני בודדה עכשיו , ולצאת מזה זה קשה , כי כל הזמן שהיה לי קשה פנתי אליו ופתאום הבן אדם לא פה , הספר כבר לא כאן , והילדה כבר אישה . ואותן שטיות שצחקנו כבר לא רלווטניות , ולאף אחד לא אכפת , כי אם זה לא קשור בהם , בהצלחה שלהם , באהבה שלהם . זה לא מעניין אותם״״אפריל? הכל בסדר?״ טניה שואלת.
ברור שהכל בסדר. הכל תמיד פאקינג בסדר.
״כן אני בסדר״״מה כתבת?״
״זה לעצמי , אני מעדיפה לא להקריא..״
״את כותבת?״ טניה שואלת.
״כן ...״ אני אומרת בקצת גיחוח ,
״את יכולה להקריא דבר אחד? לא חייב את זה , רק משהו קטן?״
אני צוחקת , אף אחד מעולם לא ביקש לראות משהו שאני כותבת...
״אני אקריא לך , אבל אל תספרי על זה לאף
אחד!״ אני מזהירה אותה.״אוקיי״
״מבטיחה?״
״מבטיחה מבטיחה נו תקריאי לייי״ היא אומרת.
״טניה הכביש!!! , תזהרי״
היא מחזירה את היד להגה.״אוקיי אבל תקראי״
״לא לא לא !!!״
״ביום שאני אקריא למישהו את מה שאני כותבת , הוא ידע שהוא חלק עצום ומדהים בחיים שלי. חוץ מזה זה מוציא אותך מהפוקס בכביש״ אמרתי
״אני אשקר אם אני אגיד שאני לא סקרנית , אבל אני אתן לך ספייס ואגב אני אחלה .״
טניה אומרת.״אבל אני כן יכולה להקריא את מה שאבא שלי שלח לי״
היא מחזיקה לי את היד ונותנת לי סימן להקריא״אפריל , אמא בבית חולים כפי שאת יודעת ..
היא ניסתה והצליחה לקפוץ מהקומה בביניין , למזלנו יש רק 4 קומות אז יכול להיות שהיא תשרוד את זה-״״אני לא יכולה להמשיך״ אני אומרת לטניה.
״היא כל הזמן עושה משהו מטומטם ונמאס לי , למה אני חייבת להיות הבוגרת? , אני בסכ ילדה.״אני אומרת לה.
ואני מסתכלת לחלון כי טניה עצרה את המכונית , אנחנו בבית חולים.
*****היי!!! קודם כל אני אתחיל בהתנצלות שלא העלתי שבועיים!!!
אני בתקופה לא כלכך טובה שלי:(
בקיצור אני מצטערת ואני משנה את הימים שאני מעלה אליהם , ימי שני וחמישי:)
מזכירה שלעמוד יש אינסטגרם ו*רק* שם אני מעדכנת לגבי דברים.
השם : april___tanya
יום מקסים לכולם.ן :)
פרק 11 ביום חמישי:)
YOU ARE READING
הכל מתחיל ונגמר בשמלה אדומה
Romantizmתקציר: אני שונאת אותו. אבל אני יוצאת איתו למה? לא ידוע . אבל אז אני מתאהבת , וזה לא נגמר טוב . -אף אחד בעולם לא צריך לפחד לצעוד ברחוב ולהחזיק את היד של האדם שהם אוהבים-אנונימי.ית