הכל מתחיל ונגמר בשמלה אדומה

פרק 10 - אפריל

אני נכנסת לחדר , לוקחת נשימה .

״אמא שלי בבית חולים״

אני אומרת בנשימה אחת , הראש שלי מלא מחשבות ,
איך היא הגיעה לשם?
מה היא עשתה?
למה היא שם?
היה לה התקף מאניה?
איפה אבא שלי?

״אני נוסעת לבית חולים , חשבתי שתרצי לדעת״ אמרתי ובאתי לצאת מהחדר .
״אפריל חכי..״ טניה אומרת לי ,
״מה?״ אני שואלת בשקט ומביטה אל עיינה ,

היא כלכך יפה ,
אם הייתי בן הייתי יוצאת איתה לגמרי.

״אני אסיע אותך.
למה אמרת ״אני נוסעת״ , איפה ליאם?״
ליאם לא בא , לכן קראתי לה , הוא אמר שהוא עייף או משהו כזה , אני הייתי צריכה אותו והוא לא היה שם .
״לפי השקט אני מבינה שליאם חרטט אותך והוא לא בא״ היא מכירה אותו .

״בואי אני אקח אותך , נסע לשם ביחד״
הנסיעה בערך שעה , לצערי אין פה בית חולים , רק בעיר הכי קרובה אלינו , שזה שעה נסיעה .

***
אנחנו כבר בנסיעה כבר חצי שעה , ושקט .
השעה כלכך מאוחרת ....

״אני יכולה לשאול?״ טניה שואלת.

״כן״

״איך היא הגיעה לשם?״ להגיד שאני מופתעת היה טעות , בגלל שברור שהיא תשאל , אבל אני לא רוצה לענות על זה , כי אני לא יודעת את התשובה ...

״אני לא יודעת , אבא שלי שלח לי הודעה איך היא הגיעה לשם אבל לא פתחתי אותה ..״
אמרתי , אני שונאת את זה.

״אני איתך. רק אני ואת , זה בסדר תפתחי.״ היא אומרת , מנסה לשכנע אותי , אבל אני יודעת , עמוק עמוק עמוק , שהיא לא מאמינה בזה , כלום לא היה בסדר . היא חולה , היא חולה כבר שנים , ואף אחד לא מטפל בה , וככה כל הסובבים ממנה נפגעים.

אני פותחת את הטלפון וכותבת:
״ פרידות שלי תמיד היו קשות אחרי זמן כלשהו , בהתחלה הן היו קלות , בהתחלה עוד לא קלטתי שהפרידה עצמה אשכרה קוראת אז לקח לי זמן , ואז אחרי כמה חודשים הפרדיה נהפכה להיות קשה , לילות של בכי , ימים קשים , שבועות מבלי לזוז מהמיטה , רגעים שעבורי אף אחד לא הבין , הרגשה כזו בודדה , כי לפני רגע החיים היו בסדר ואז מישהו החליט שלא בא לו על זה יותר וזהו .
ושם זה נגמר.
איך ממשכים משם? איך מתקדמים?איך לעזעזל מצליחים לחיות? כי האדם שאהבתי , הלך ועזב ואני בודדה עכשיו , ולצאת מזה זה קשה , כי כל הזמן שהיה לי קשה פנתי אליו ופתאום הבן אדם לא פה , הספר כבר לא כאן , והילדה כבר אישה . ואותן שטיות שצחקנו כבר לא רלווטניות , ולאף אחד לא אכפת , כי אם זה לא קשור בהם , בהצלחה שלהם , באהבה שלהם . זה לא מעניין אותם״

״אפריל? הכל בסדר?״ טניה שואלת.

ברור שהכל בסדר. הכל תמיד פאקינג בסדר.
״כן אני בסדר״

״מה כתבת?״

״זה לעצמי , אני מעדיפה לא להקריא..״

״את כותבת?״ טניה שואלת.

״כן ...״ אני אומרת בקצת גיחוח ,

״את יכולה להקריא דבר אחד? לא חייב את זה , רק משהו קטן?״

אני צוחקת , אף אחד מעולם לא ביקש לראות משהו שאני כותבת...
״אני אקריא לך , אבל אל תספרי על זה לאף
אחד!״ אני מזהירה אותה.

״אוקיי״

״מבטיחה?״

״מבטיחה מבטיחה נו תקריאי לייי״ היא אומרת.

״טניה הכביש!!! , תזהרי״
היא מחזירה את היד להגה.

״אוקיי אבל תקראי״

״לא לא לא !!!״

״ביום שאני אקריא למישהו את מה שאני כותבת , הוא ידע שהוא חלק עצום ומדהים בחיים שלי. חוץ מזה זה מוציא אותך מהפוקס בכביש״ אמרתי

״אני אשקר אם אני אגיד שאני לא סקרנית , אבל אני אתן לך ספייס ואגב אני אחלה .״
טניה אומרת.

״אבל אני כן יכולה להקריא את מה שאבא שלי שלח לי״
היא מחזיקה לי את היד ונותנת לי סימן להקריא

״אפריל , אמא בבית חולים כפי שאת יודעת ..
היא ניסתה והצליחה לקפוץ מהקומה בביניין , למזלנו יש רק 4 קומות אז יכול להיות שהיא תשרוד את זה-״

״אני לא יכולה להמשיך״ אני אומרת לטניה.
״היא כל הזמן עושה משהו מטומטם ונמאס לי , למה אני חייבת להיות הבוגרת? , אני בסכ ילדה.״אני אומרת לה.
ואני מסתכלת לחלון כי טניה עצרה את המכונית , אנחנו בבית חולים.
*****

היי!!! קודם כל אני אתחיל בהתנצלות שלא העלתי שבועיים!!!
אני בתקופה לא כלכך טובה שלי:(
בקיצור אני מצטערת ואני משנה את הימים שאני מעלה אליהם , ימי שני וחמישי:)
מזכירה שלעמוד יש אינסטגרם ו*רק* שם אני מעדכנת לגבי דברים.
השם : april___tanya
יום מקסים לכולם.ן :)
פרק 11 ביום חמישי:)