Mistress of evil [1]

פרק 1

מילה

בכסף אפשר לעשות הרבה דברים.
אפשר לקנות חברים אבל לא באמת חברות. אפשר למשוך בני זוג, אבל לא אהבה. לקנות בית ספר טוב, אבל לא חינוך.
לקנות המון בתים, אבל לא להרגיש בבית.
בכסף אפשר לתת לילדים את כל מה שהם הכי היו רוצים.
אבל זה לא אומר שזה כל מה שהם צריכים.
אנשים עובדים בשביל כסף, רבים בשביל כסף, רוצחים בשביל כסף. בשביל מה שהוא נותן לך.
אני לא מרגישה את מה שהרבה מרגישים כלפי כסף. אני שונאת אותו.
הוא מעוור אותך עד שאינך מבדיל בין טוב לרע.
אם יכולתי לוותר אליו הייתי עושה את זה. כסף הוא לא הסיבה שאני כלואה. אבל כסף נותן כוח ובגלל זה אני כמו ציפור בכלוב. הציפור המושלמת.
את צריכה לחייך. את צריכה לצחוק. את צריכה לבכות. את צריכה לשתוק.
אם אומרים לך משהו את צריכה להגיד אמן.
אז אמרתי.
למרות שכל נים בדם שלי צעק לכו תזדיינו.
אבא נהג להגיד לי כל הזמן ׳אם תעשי מה שאומרים לך תגיעי רחוק׳ אבל אני הרגשתי כאילו הוא מצמיד לי אקדח לראש ואומר ׳אם לא תקשיבי תמצאי את עצמך בבור׳ אז הקשבתי.
עשיתי מה שאומרים לי. בלי תלונות וויכוחים. הייתי מפסידה בכל מקרה. אז מה עדיף. להפסיד שלמה או לסבול. כמובן שבחרתי באופציה הראשונה.
אני לא בן אדם חזק. אף פעם לא הייתי. לא התלוננתי או קיללתי כי זה לא היה עוזר לי. לפעמיים צריך לבחור את הקרבות שלך אז אני בחרתי את שלי והם לא כללו להתנגד לאבא שלי.

אבא שלי. קאפו . הקאפו של המאפיה הרוסית בניו יורק. הוא שלט כמעט בהכל, ואני שונאת אותו כל כך.
הוא לא איש טוב, אני יודעת את זה, ראיתי דברים שעשה ושום דבר מזה לא היה בסדר, אולי זה מה שהוביל אותי למצב שאני נמצאת בו. אבא אכזר ואמא באדמה.
אמא שלי תמיד הייתה בעולם הזה. אבל כשהפכה לאישתו של הקאפו זה הרגע שסיפרו לי שהיא באמת סבלה. לא יודעת אם זה בגלל הדברים שהיא ראתה או בגלל הדברים שנאלצה לעשות אבל היא מעולם לא הייתה מאושרת עד שאני הגעתי.
אבל מה שווה כל האור הזה אם היא בסופו של יום היא רק עוד אוכל לתולעים.
אמא שלי הייתה זונה. לא במובן של הקללה אלא תרתי משמע. היא הייתה זונה רוסיה מאומסק שאבא שלי פגש אותה בפגישת עסקים באחד מבתי הזונות שהיה בהם.
היא הייתה יפיפייה. שיער בלונדיני מתולתל וקופצני ועיניים כחולות כמו השמיים. אבל החיוך שלה הוא מה שהכי אהבתי. הוא שימח אותי. למרות המכות שחטפה רגע לפני היא תמיד חייכה אליי. הרגיעה אותי. היא הייתה אור והפגישה עם אבי הרסה אותה. אני חשבתי שהתחרטה שפגשה אותו אך ברגע ששאלתי את זה ישר אמרה 'אם לא הייתי מכירה את אביך לא היית כאן עכשיו. אז אין לי שום סיבה שבעולם להתחרט' קיטשי נכון? אני חשבתי שזה היה בולשיט אחד גדול.
כי ברגע שהייתי נכנסת לעולם הזה הייתי מחפשת דרך לברוח.
אתם בטח אומרים ׳אבל את כבר בעולם הזה למה את לא בורחת׳
כי אבא שלי פאקינג הצמיד לי שומר ראש אחרי הפעם האחרונה שניסיתי.
זה לא שהם שורדים הרבה. אני תמיד מצליחה לברוח מהם והדבר הבא שקורה זה שהם מוסרים לאמא שלי דרישת שלום .
אני בטח נשמעת ממש רע.
אבל אתם יכולים להאשים אותי? אני זאת שצריכה להתמודד איתו לבד, אין לי אפילו את הזכות להחליט אם באלי להיות חלק ממנו, אין לי הזכות להחליט נקודה.
לא מתי לאכול, לא מתי לצחוק, לא מתי לבכות.
אני יודעת שזה נשמע קיצוני אבל ככה זה מרגיש לי.