פרק 6

419 31 29
                                    

נ.מ. צ'ארלי

הזיכרון היכה בי.

אני ילד קטן בעיר ענקית, מתהלך לבד ברחובות עד שאישה ג'ינג'ית נחמדה מוצאת ומאמצת אותי. בפעם הראשונה שראיתי אותה, הבזיק לי זיכרון במוח, זיכרון של שני אנשים עם שכמיות סטן שחורות וסיכות בצורה של ברבור צבוע שחור מחוברות אליהן. הבזיקו לי שמות במוח: טלפתיה, גרימה, טלפורטציה, פוליגלוטיות ואליקורן. לא הבנתי את משמעות המילים, אך הנחתי שאין להם כזאת. אף פעם לא אהבתי בשר, תמיד העדפתי את התחליפים הצמחוניים על פניו. הייתי יותר חכם מכל שאר התלמידים בשכבה ובהוגוורטס בכללי! שמתי לב לדברים שאחרים לא שמו לב אליהם, אבל זאת לא הייתה הפרעת קשב וריכוז. תמיד הייתי שונה ממשפחתי, כנראה בגלל צורת החשיבה ה... צבעונית וה... מקורית שלי.

החזקתי בראשי בחוזקה, מנסה להעלים את הזיכרון הזה מראשי לנצח.

"צ'ארלי מותק? מה קרה?" ראיתי במעורפל את האישה מהרחוב שאלה אותי. לא הרגשתי בטוח לענות לה, אז שתקתי.

"א-את לא אמא שלי, א-את אימצת אותי. ב-בפעם הראשונה שראיתי אותך, ר-ראיתי שני אנשים עם שכמיות סטן שחורות וסיכות בצורה של ברבור צבוע שחור מוצמדות אליהן. א-אני לא שייך לכאן, א-אני שייך למקום אחר, מ-משפחה אחרת." גמגמתי והתרחקתי ממנה.

"צ'ארלי. צ'ארלי!" שמעתי קול אחר צועק במחשבות שלי ומעיר אותי מהסיוט שחלמתי.

"מ-מה? ביל? מה קרה כאן?" שאלתי בקול חלש.

"ישר כשנכנסנו לחדר אתה נפלת על הרצפה והתחלת למלמל דברים לא קשורים אחד לשני. כמו 'אני לא שייך לכאן' או 'את לא אמא שלי, את אימצת אותי'. מה קורה כאן? מה עובר עליך? אם לא תאמר לי אני לא אדע לעזור." הוא אמר.

"אנחנו לא אחים, ביל, ואף פעם לא היינו." אמרתי לו בקול צרוד.

הוא פלט נחרת צחוק, "אל תגיד לי שאתה לא יודע שאני יודע."

"מ-מה?"

"אתה הגעת לכאן כשהיית בן שלוש ואני הייתי בן ארבע." הוא אמר בפנים משועשעות.

"אני יורד למטה, אין לי יותר כוח להסתתר." אמרתי והתקדמתי לכיוון הדלת. כשפתחתי את הדלת נתקלתי באדם שרירי עם עור חום וצלקות.

"פאולו! מה שלומך?" שאלתי אותו.

"Eu estive por aí, mas e você? Como você está se sentindo Com o que eu fiz?(אני סבבה, אבל מה איתך? איך אתה מרגיש עם מה שעשיתי?)" הוא שאל בדאגה.

"אני גם סבבה, בקשר למה שעשית... אני ידעתי שהייתי צריך לעשות את זה מתישהו, אבל פשוט לא חשבתי שזה יהיה ככה." משכתי בכתפיי. "בוא למטה, אני צריך לומר לכולם משהו." משכתי אותו משם.

פרסי וסופי בהוגוורטסWhere stories live. Discover now