כיצד, בשם מרלין, שניהם הגיעו למצב הזה? רק לפני רגע נלחמו כדי להרוג- כביכול.
ואז הוא מצמץ ופתאום ידו על חזו של אלבוס, וידו של אלבוס על חזו שלו, והעולם נעצר מלכת.
לא היו יותר הבחירות למגוואפ העליון, הקילין והאנשים סביבם.
אלה היו רק הוא, אלבוס, ופעימות הלב הארורות שלו.
הוא רצה להסיר את ידו, לשלוף שרביט ולהמשיך, אך לא היה יכול להביא את עצמו לידי כך.
הן פעמו בקצב סדיר כל-כך ועם זאת מהיר כל-כך.
איך היה יכול לעצור דבר שלא רצה שיעצר?
ומה אם יעצר לבסוף, ולא יהיה יותר אלבוס דמבלדור? תשאר רק גופתו הלבנה והקרה בוהה בו בעיניים הכחולות שפעם התבוננו בו ברכות של אדם מאוהב.
רק עצם המחשבה על כך שברה אותו.
הוא התגעגע לאיש עד כאב.
נראה כאילו תת-המודע שלו השתלט על גופו, מכיוון שלפני רגע היה מול אלבוס, וכעת הוא בידיו שלו, מחבק אותו בחזקה, דמעות נושרות מעיניו כפי שלא נשרו מאז קיץ 1899.
והחלק הטוב ביותר היה כשהרגיש ידיים מוכרות על גבו משיבות לו את החיבוק.
הגוף המחובר לאותן הידיים התעתק פתאום, ולקח אותו איתו.
...
"אלבוס, אתה זוכר מה משרד -הקסמים אמר לך על התעתקות-פתע," פתח גלרט, מצחקק חלושות. "לאיפה לקחת אותנו?"
המקום היה שליו באופן דיי מפתיע. הוא דמה לפארק קטן; דשא טרי התפרש לאורך כל החלקה; פרחים לבנים נצבו מעל שלושה ארונות באותו הצבע ועל ידם ניצב הספסל החום שעליו אלבוס והוא יושבים כעת.
אם לא היה בטוח שהוא בחיים, הוא היה נוטה לחשוב שנמצא בגן-עדן.
גן-עדן. שלושה ארונות. האם-?
"באמת אינך מזהה, גלרט?" השיב אלבוס בקצרה.
"הקברים של ההורים שלך. ו... "
"אריאנה."
גלרט השפיל את עיניו, ממצמץ את דמעותיו מבעד לזכרונות של הלילה הגורלי.
"אני מצטער , אלבוס. לא הייתי צריך לעזוב."
"באמת לא היית צריך." כחול-העיניים גרם למבטם להיפגש. "ואני לא יודע מי - מי שם לסופה, אבל בין אם זה הייתי אני ובין אם זה היית אתה-" הוא עצר, מעביר את לשונו על שפתיו, "אהבתי אותך. והיה הרבה יותר קל בשביל שנינו, אני חושב, לעבור את התקופה הזאת יחד."
גלרט בלע את רוקו. הוא אהב, בזמן עבר?
אלבוס צחקק לעצמו. "אולי אפילו האף שלי היה נשאר באותה הצורה שאהבת אם היית נוכח בהלוויה."
גלרט חייך. "אני עדיין אוהב אותו. הוא יותר פראי עכשיו-יש בו יותר עניין. וכמו האף שלך... אני עדיין אוהב אותך."
הקוסם מולו נשם נשימה עמוקה, מעביר את ידו בשיערו הערמוני שכבר החל להלבין, מהנהן קלות. "גם אני, גלרט. גם אני."
זה לא היה הוא, אלא גופו שפעל באופן טבעי כדי להגיע לפניו של אלבוס. אלה היו שרירי פניו שטבעו את שפתיו, רצו עוד ועוד ממנו. אלה היו ידיו שלו שנגעו בגופו של אלבוס כשהשיב באותה התשוקה שלו.
גלרט היה זה שקטע את הנשיקה לבסוף, פרצופו מביע דאגה קלה.
"בטח חושבים שלקחתי אותך. אני רק אסתבך יותר."
אלבוס חייך למשמע המשפט.
"אני אחשוב על משהו. אל תדאג."
"אתה לחלוטין לא יכול לספר להם על מה שקרה באמת."
"אף פעם לא הייתי טיפש, גל."
כעת היה תורו של גלרט לחייך. " גל? לא קראת לי ככה מאז שהיינו בני שמונה-עשרה."
אלבוס משך בכתפיו, "הרגלים ישנים."
גלרט השעין את ראשו על חזו של אלבוס. "התגעגעתי אליך."
הוא הרגיש את ידו של אלבוס מועברת בשיערו.
"אני יודע."
והם נשארו ככה לשעות , דקות, ימים , שנים, או עד שהשמש ירדה ונשימותיו של אלבוס הפכו לסדורות יותר ויותר- הוא נרדם, ופעימות ליבו של אהובו הורגשו כעת עכשיו יותר מאי-פעם- איטיות, שלוות ומרוצות.
דבר אחד ידע בביטחון מלא: הוא לא יהיה האחד שישים להן מעצור.
☆☆☆☆☆☆
הממ, כן, זה היה סיפור שבא למוח שלי בשלוש בלילה, וחשבתי לעצמי- היי! למה לא ליצור מזה וואנשוט?
ואז חיפשתי לי פאנארטים לכריכה, ופתאום גיליתי בידיוק את החלק של הוואנשוט והייתי כזה- הו לורד, זה מושלם!
אז רק רציתי להבהיר שלא שאבתי השראה מהפאנארט, למרות שהוא מהמם ואם הוא לא היה הייתי מחפשת כריכה במשך שעות.
אז הממ, תודה למי שצייר את זה, מי שלא תהיה.
דבר שני שרציתי לאמר, זה שלא תצפו ליותר מידיי כי , טוב, כתבתי את זה בשלוש בלילה.
טאטא,
הסבתוש האהובה עליכם.
YOU ARE READING
Heartbeats- a Grindeldore oneshot/פעימות- וואנשוט על גרינדלדור
Fanfic*וואנשוט על אלבוס דמבלדור X גלרט גרינדלוולד. *הוואנשוט מתחיל בסצינת הקרב בין דמבלדור לגרינדלוולד בחיות הפלא 3. *הסיפור הראשון בארץ על השיפ המקסים הזה. *לא יהיה ממש ספויילר כי רוב הוואנשוט הוא עלילה מקורית, אבל אם אתם ממש מהנמנעים, אז אל תקראו גם...
