"מה לעזזל אני לובשת" הייתה השאלה הראשונה שקפצה לי לראש,לבשתי שמלת ימי הביניים כזאת כמו בסרטים והנה החלק הכי מוזר... מחוך. ואז עלה בדעתי להסתכל סביבי,הייתי באחו ומרחוק ראיתי אש ובתים ישנים מעץ,לא שילוב טוב אבל כרגע הכי חשוב להבין מה קורה פה ואיפה או מתי אני. התחלתי להתקדם לעבר הבתים,יחפה ועם מחוך, זה היה נורא כיף,פשוט בלי הכיף. בסופו של דבר הגעתי למן פאב כזה והרגשתי כמו ב-שר הטבעות.
"איזה שנה זו?" ,שאלתי בעזרת מעט הצרפתית שידעתי בגלל שהבנתי שזו השפה המדוברת פה, את אחד האנשים שנראה הכי פחות שיכור "1868" ושמעתי בקולו צליל כזה של 'מה את לא יודעת?' "אה נכון..." שיקרתי ,עדיף למנוע חשדות, רק חסר לי שישרפו אותי פה על המוקד או משהו, רגע מאיפה השנה הזאת מוכרת לי?,לא משנה כרגע העיקר מה אני עושה פה? . פתאום נכנס אדם וצעק משהו,הוא החזיק תינוק שנראה כי כרגע נולד. הסתכלתי על התינוק, וואו הוא היה תינוק יפה,אבל עדיין לא פקח את עיניו כדי שאשלים את פרט צבע העיניים לתיאור פניו,פתאום הוא פקח אותן,אבל לפני שהספקתי לראותן הכל נעלם ולא ראיתי כלום.
כעבור כמה שניות מצאתי את עצמי באותו פאב,הוא לא השתנה הרבה,אבל הבנתי שעבר זמן מאז הפעם האחרונה שהייתי פה. בקצה ה"מסבאה" (החלטתי להשתמש במילים שיותר יתאימו לתקופה) ישבו קבוצת נערים מעט גדולים ממני כפי הנראה, אחד מהם בלט במיוחד,הוא נראה חסון ולפי השעון שענד הבנתי שהוא כנראה עשיר,הוא היה נראה טוב,ממש טוב אני חושבת שאולי...הסמקתי?. הסתובבתי לכיוון השני והרגשתי הרגשה מוזרה,כאילו שמישהו נועץ בי מבטים,הסתובבתי בחזרה וראיתי אותו,הרבה יותר קרוב אלי,הוא פתח את פיו ואמר "שלום לך עלמת חן"לפחות ככה אני והצרפתית העילגת שלי הבנו את זה "ש..ש..שלום" אמרתי באנגלית מתוך הרגל 'שיט..' חשבתי " fear not" הוא אמר, כבר התחלתי לזהות את אחד הציטוטים האהובים עלי מ"פאנטום האופרה " we can speak in english if you like" אה.. סתם דמיינתי.
אז המשכנו לדבר (באנגלית למזלי) והבנתי שהוא סטודנט פה ליד באיזו אוניברסיטת עשירים בפריז והוא אוהב לכתוב ו... נו טוב, לבזבז כסף בעיקר, אבל בכל מקרה הוא היה ממש חמוד. אז יצא שיצאתי עם סטודנט מהמאה ה19 , את זה לא שומעים בכל יום.
