שיעור הסטוריה התחיל ובמקום לפתוח את המחברת ולשנן את מילות המורה כאילו היו קדושות, חשבתי על ג'פרי ועל זה שבסופ"ש אני אלך שוב לחווה,רציתי לראות אותו שוב, אההה כלומר לראות אותו רוכב שוב. ומה עם גסטון, גם הוא היה חמוד ומהמאה ה19 שזה תמיד נחמד, אבל הוא קצת מבוגר, שניהם קצת מבוגרים וגם אחד מהם הוא רק חלום והשני בטח סתם ראה בחורה וניסה להרשים אותה, 'ואם לא?' פתאום חשבתי 'ומה אם אני אצתרך לבחור כמו כמו נסיכה עם שני מחזרים והם נלחמים על ליבה' 'כן בטח!' עניתי לעצמי בסרקסטיות 'מה זה השטויות החולמניות האלה? תחזרי לעצמך, את באמצע שיעור ובמקום להרשים את המורה החדש בידע שלך את יושבת וחושבת על בנים מה נהייה ממך?' 'נכון' עניתי 'בחזרה לשיעור'.
"מישהו יודע מהי משמעות המילה רנסנס?" אמר מר לנרד והעיר אותי מה'חשיבה בהקיץ' (ביטוי שאני מנסה להכניס לשפה).
"תקופה במהלך ההסטוריה?" שאל אחד התלמידים בפחד, "זו תשובה נכונה אך לצערי לא לשאלה ששאלתי" אמר מר לנרד באכזבה "לידה מחדש" עניתי במהירות, מר לנרד הסתכל עליי במבט שהיה אמור להיות נוזף אך בעיניי נראה יותר משועשע, "נהדר העלמה....." "פרייזר" עניתי במהירות, "אהה אבא שלי הוא היסטוריון והוא מאוד אוהב את התרבות הסקוטית אז הוא אימץ את שם המשפחה של השבט המועדף עליו " הסברתי "האם הוא בעצמו סקוטי?" שאל מר לנרד בעניין "סבא רבא שלי עבר לסקוטלנד עם אישתו כשהיה בחור צעיר " עניתי "המממ.." אמר, "בכל מקרה העלמה פרייזר בפעם הבאה תרימי את ידך ותחכי לאישור לדבר".
אחרי השיעור הדרך לדלת הייתה כרגיל, מאוד עמוסה, לחסרת חיים כמוני אין הרבה מה לעשות בהפסקה, אז ישבתי בכיסא וחיכיתי שנהר התלמידים יעבור למקור מים אחר, כדי לא להשתעמם הוצאתי את הספר שלי (פאנטום האופרה כמובן) והתחלתי לקרוא.
יש לי מן מצב שאני נכנסת אליו כשאני קוראת מן טראנס שבו אני מנותקת כמעט לגמרי מהסביבה ואין לי שום תחושת זמן, בדרך כלל אני כל כך שקטה ודוממת במצב הזה שאנשים כבר לא שמים לב שאני שם.
קול העיר אותי ממצב ההתבודדות שלי,היה זה ספרו של מר לנרד שנסגר בחוזקה,מר לנרד ודאי היה פשוט יוצא מהכיתה לא מודע להימצאותי שם לולא סגירת הספר הייתה מעבירה בי רעד שהזיז את השולחן והסגיר את נוכחותי. "מיס פרייזר, ההפסקה נגמרה לפני חמש דקות מה את עוד עושה כאן?" אמר מר לנרד "חמש דקות?!" שאלתי בפליאה "כמדומני שההפסקה נגמרת ב11:20 עכשיו 11:25 ,אך אני דיי חדש פה אולי אני טועה" ענה "לא לא לצערי אתה צודק" אמרתי באכזבה,הוא חייך כאשר ראה את הספר בידי "האם נסחפת כל כך בסיפור שאיבדתי תחושת זמן" שאל לאחר שתיקה ארוכה "אהה כן... כלומר כבר קראתי אותו הרבה פעמים אבל הוא אף פעם לא נמאס עליי" עניתי בבישנות "את יודעת" התחיל "יש שאומרים שאם אתה קורא את אותו הסיפור שוב ושוב אתה מתאהב בסופר" אמר בביטחון "ואיזה מן גאון אמר את זה?"שאלתי,אני מכירה הרבה אמרות ,זו פשוט נשמעה מומצאת "אני!"אמר בגאווה "ומעיין לך שכך הדבר?" "חוויתי זאת" "באמת?" שאלתי מופתעת, אולי אני לא היחידה בעניין הזה "את לא מאחרת לשיעור?" אמר ללא ספר מנסה להתחמק מלענות,ומבטו העצוב לא מצליח להסתיר כאב, העדפתי לא להטריד אותו בעוד שאלות.
שאר היום עבר בסדר, חוץ מ כמובן הקטע בו הגעתי לשיעור באיחור והמורה נתנה לי כזה מבט מאוכזב. אני שונאת לאכזב! יש לי כאלה רגשי אשמה שזה אוכל אותי מבפנים אבל ההתנצלות שלי הייתה בזה שהייתי היחידה שהשתתפה בשיעור אז הרגשתי יותר טוב.
חזרתי הבייתה גמורה מרוב עייפות (אני פשוט לא מסוגלת להגיד לא לנקודות הציון הנוספות שנותן לי הפרויקט המתיש הזה במדעים, שלא לדבר על כמה שהטופס הרשמה שלי לאוניברסיטה יראה מרשים יותר. ולמקרה שתהיתם , אז כן , זה כמעט כל מה שאני חושבת עליו). התקלחתי, נכנסתי לפיג'מה הכי מפנקת שלי ופתחתי את אחד מספרי ג'יין אוסטין בכוננית הספרים שלי, לא הייתי עירנית מספיק כדיי לזכור איזה, אבל זה באמת לא מה שחשוב שתדעו, מה שיותר חשוב הוא על מה חלמתי, או ליתר דיוק על מי חלמתי.
