עוף-החול

עוגן ותו לא:

זה מדהים עד כמה שהאנשים שהיו העוגן שלך, יכולים ברגע ליהיות האבן שמפילה אותך למטה זה פשוט מדהים.

המעבר הזה, מלבטוח באדם ואז ברגע הוא טובח בך. הכאב והחוסר-אמון שמרגישים מזה.
צחוק הגורל שמכה בך, בלי רחמים ואתה אמור לעמוד מולו ללא חת.

החרא הזה כואב, ויותר מכואב זה שורף, שורף כמו אלף השמשות שבהם ניסיתי להאיר על הבוגד באור טוב.

הכי מפליא היא היכולת.
היכולת הזאת של אותו אדם להישיר אלייך מבט בידיעה שהוא מדוזה.
חתיכת נחש ותו לא, אבל אחרי שלב הכאב, מגיע שלב ההתפלאות מכמה שזה מדהים, שאפילו בעוגן לא הצלחתי לאחוז.