אחרי האזכרה חזרנו לבית מלאים בדמעות עצב והמון כאב,אני לא יודעת למה אבל דווקא הפעם זה מרגיש לי כאילו חזרתי ממש לא אותו היום,כאילו שאני יכנס הביתה ואני יראה את אמאשלי בסלון בוכה ושואלת אותי מה הוא אמר.בדיוק כמו שעשתה לפני שנתיים למרות שהיא הייתה פה לידי.
אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול שאחרי שחזרנו מבית החולים אמא שלי התיישבה על הספה בסלון והחלה לבכות על אובדן בנה הבכור.אני עליתי אל חדרי והסכין היפנית שהשתמשמתי בה כמה שעות קודם הייתה מונחת על השולחן לקחתי את הסכין התיישבתי על הרצפה כאשר הגב שלי נשען על המיטה,קרבתי את הסכין אל היד שלי רציתי לחתוך רציתי להרגיש כאב שישכיח אותי מהכאב הנורא שחשתי עכשיו.אבל אז אחי הגדול זה שנולד שנה אחרי ליאו נכנס אל חדרי הוא ראה אותי עם הסכין ורץ אלי,הוא חיבק אותי הכי חזק שחיבק אי פעם ואמר לי:לא מזמן נודע לי שאחי הגדול כבר לא חי אני לא רוצה לאבד גם את אחותי הקטנה הוא אמר ובכה תוך כדי שמטתי את הסכין מידי וחיבקתי אותו בחוזקה.התחלתי לבכות כעסתי על עצמי על זה שרציתי לחתוך את עצמי שרק לפני כמה שעות אחי הגדול איבד את חייו על מנת שאני אחיה.
אני עדיין לא מצליחה לעכל את זה כל זה קרה רק לפני שנתיים.זה בטח נשמע הרבה אבל הכאב הזה שמרגישים כאשר בנאדם שחשוב לך נהרג הופך את זה לזמן כל כך קצר.
אני מתגעגעת אליו אני מתגעגעת לאח שלי אם רק הייתה לי האפשרות לפגוש אותו שוב אפילו רק לדקה אחת לראות שוב את פניו ולהרגיש שוב את חיבוקו החם והאוהב או שהיה אפשר שיצמיד את אצבעותיו אל מצחי רק עוד פעם אחת אבל אני הכי רוצה לפגוש אותו רק עוד פעם אחת כדי לומר לו עד כמה אני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.
אני אוהבת אותך אח גדול אוהבת ומתגעגעת.
