עברו כבר כמה ימים מאז האזכרה של ליאו.
אבל אני לא יודעת למה דווקא השנה למה דווקא הפעם זה כל כך כואב,כואב מתמיד.
כשחזרתי אל בית הספר כולם התנהגו כרגיל,לעגו ירדו עצבנו העליבו.התאפקתי לא לצעוק עליהם בבקשה שרק היום יפסיקו לומר להם שר לפני יומיים הייתי באזכרה של אחי הגדול שנהרג לפני שנתיים שעדיין קשה לי,אבל לא אמרתי דבר לא רציתי רחמים או שאלות ובכלל לא רציתי שידעו זאת כי אני יודעת שברגע שאספר יתחילו לשאול שאלות והסוד שלי יתגלה אל כולם ואז תתחיל הבעיה האמיתית.
לפתע מישהו צעק אתם צריכים להתבייש בעצמכם להשפיל מישהי שלא עשתה דבר בצורה כזאת!החלקתם על השכל או מה?!הרמתי את ראשי וראיתי אותו זה היה כריסטופר שצעק,אז אני אמרתי לו שיפסיק ואין צורך שדבריהם אינם משפיעים עליי למרות שהיה זה שקר,הוא אמר שגם אם זה לא פוגע בי זה לא הגיוני שיפגעו בצורה כזאת שידברו כך ושגם אם זה היה כל אחד אחר היה נוהג ככה,ואז אמר בלחישה שרק אני יכולה לשמוע הוא אמר שהוא רואה את הכאב בעיני ואת העצב שממלא אותן.אמרתי לו שזה לא מזה אז הוא שאל אם לא מזה אז ממה כן?אמרתי לו שאיני מוכנה עדיין לספר על זה ושאין ברצוני לדבר על זה כלל.
כריסטופר הנהנן בהבנה ואמר שזה בסדר ושהוא מבין אותי.המשכנו לדבר עוד קצת ושמחתי שסוף סוף יש לי ידיד ראשון בבית הספר הזה.
הזמנתי את כיסטופר אלי הביתה הוא נכנס אל הבית והופתע מהסדר ששורר בו למרות שסיפרתי לו שיש לי אחים קטנים,הסברתי לו שזה בגלל שלאמא שלי הסדר מאוד חשוב ואנחנו הילדים חונכנו מגיל קטן מאוד להיות מסודרים.עלינו אל החדר שלי ומה שמשך את תצומת ליבו של כריסטופר זו השידה שהקדשתי לליאו והחרב התלויה מעליה אמרי לכירסטופר שיבוא יום ואסביר לו הכל כי עכשיו אני עדיין לא מכונה לזה.הוא העביר נושא אל שיעורי הבית והתחלנו לעשות אותם כסיימנו כריסטופר היה צריך ללכת ליוותי אותו ללמטה והודתי לו על הכל והוא אמר שאין צורך.
