הכי אמיתי -2-

פרק 1-השקט שבים

תמיד אמרתי שהוא אף פעם לא ידע עד כמה אני אוהב אותו, ועכשיו? עכשיו הוא באמת לא יודע.

כבר שבוע שאני לא יוצא מהבית מאז התאונה המקוללת, שבוע שאני בפלאשבקים של התאונה, שבוע שאני מפחד לראות אותו מהמחשבה שהוא מסתכל עלי ולא יודע מי אני.
אמא שלו מעדכנת אותי בהכל, אבל אני לא מסוגל לראות אותו.
אני כבר מבין שלא יחזור לו הזיכרון לעולם, אבל אני? אני אזכור בשביל שנינו.
האמת? אני לא באמת צריך שיזכור. רק שישאר איתי לנצח.
די. היום זה נגמר, אני הולך לבית החולים.
אני חייב לדעת מה איתו. אם כמה שזה קשה
לא היה לי אכפת אפילו איך אני נראה רק לראות אותו כבר, יצאתי מהבית לכיוון תחנת האוטובוס, עדכנתי את אמא שלו שאני בא, היא נסתה לשכנע אותי שאולי לא כדאי בשבילי אבל אני חייב את זה.
חיכיתי 10 דקות לאוטובוס ובסוף הוא הגיע, התישב לידי בן אדם בסביבות גיל ה40-50 ואני הייתי לחוץ בטירוף
הרגל שלי התחילה לקפוץ בלי הפסקה, היד שלי רעדה ולא ידעתי מה לעשות, לפתע הרגשתי מגע על רגלי
הסטתי את מבתי לכיוון הרגל וראיתי את הגבר מחזיק ברגלי מרגיע אותה.
״הכל בסדר? אתה לחוץ?״
״אתה לא יודע עד כמה.״
עניתי לו והרגל נרגעה
״הכל בסדר תרגע אני פה״ הוא אמר
איזה נחמד.
״תנשום, עוד כמה זמן אתה יורד?״
הסתכלתי לכיוון המסך המתחלף בגב האוטובוס
״עוד 2 תחנות״
״אני יורד בתחנה שנעצור בה עכשיו, קח את המספר שלי, אם תלחץ שוב תתקשר אלי אוקיי?״
לא ציפיתי שהוא יהיה כל כך נחמד, אני שמח שיש אנשים כאלה.
״תודה רבה אני מעריך את זה מאוד.״
הוא נתן לי את המספר וירד מהאוטובוס,
נרגעתי, אני כבר פחות לחוץ,
הגיעה התחנה שלי, אני בבית החולים
ורצתי לכיוון המחלקה שלו, מחפש את החדר ,
כשמצאתי, אני חושב האם להיכנס?
אני עומד מחוץ לדלת, אני נכנס. מה שיהיה יהיה.
פתחתי את הדלת, רואה אותו, הוא הזיז את מבטו אלי
הוא חייך, כאילו ידע שאני אמור לבוא.
אמרתי היי לאמא שלו והתקרבתי אליו.
״היי״
אמרתי קצת רועד
״היי״ הוא אמר
הוא הסתכל לאמא שלו מבולבל ,
״תזכיר לי מה השם שלך?״
עמדתי פשוט, לא הצלחתי להגיב מהמשפט הזה. אמא שלו הסתכלה עלי וסימנה לי לנשום
״ג׳ון״
״הו היי ג׳ון שם יפה״
״תודה כריס״
הוא הסתכל עלי לעיניים
ופה הבנתי, פה הבנתי שזיכרון זה דבר זמני, תמיד אפשר ליצור חדש.
זיכרונות הן רק זיכרונות, אפשר להחיות אותן מחדש.
קירבתי את ידי לשלו, החזקתי בידיו, הדמעות עומדות לצאת, הוא נבהל והזיז את היד.
אני לא מאמין,
״מה אתה היית בשבילי?״
הסתכלתי על אמא שלו, לא יודע מה להגיד.
״ג׳ון בוא איתי שנייה החוצה״
אמא שלו אמרה לי ויצאנו מהחדר
״הוא יכול מאוד להילחץ אם תגיד לו..״
״אני מבין, אבל הוא צריך לדעת״
״אני מצטער אני אומר לו, אני לא אוכל להסתכל לו בעיניים ולא להגיד לו את זה״
היא הסתכלה עלי ולא ידעה מה להגיד,
״תכנס״
היא פתחה את הדלת ואני נשמתי נשימה עמוקה
״אז ג׳ון מה אתה היית בשבילי?״
״כריס..״
הסתכלתי עליו, אני רואה שהוא כלכך מחכה לתשובה
״כריס הייתי הבן זוג שלך.״
הוא השפיל את המבט, שהוא לא זוכר
״אני מצטער שאני לא זוכר״
״על מה אתה מצטער? זה לא באשמתך״
הוא חייך
״ג׳ון אתה באמת חתיך״
חייכתי.
״ג׳ון אני מצטער, אני לא במצב עכשיו להיות בזוגיות״
אני מבין, לא ציפיתי בכלל, אבל זה כל כך מבאס.
״אני מבין, נוכל להישאר חברים?״
״ברור״
זה כבר יותר מידי מה שקורה פה. אני חייב לצאת מפה.

**************
עבר כבר חודש. כן חודש.
ונחשו מה? לא ראיתי את כריס , אני חייב להתקדם,
היום חוזרים לבית ספר אחרי חופש קצר והיום הוא חוזר לבית ספר
אני כל כך מפחד ממה שהולך להיות, בטח כל החברים שלו יתחילו לשאול אותו ״אתה זוכר אותי אתה זוכר אותי?״

יצאתי ונכנסתי לאוטו של אמא שלי, היום היא יכולה לקחת אותי באוטו,
״את יודעת שכריס היום חוזר לבית ספר..״
״כבר? עבר רק חודש לבן אדם אין זיכרון״
אמא שלי אמרה
״כן אבל הוא עדיין עובר טיפולים״
״טוב.. אתה מסוגל לזה?״
״אני מקווה״
אמרתי והגברתי את המוזיקה
כשהגענו לבית ספר רק רציתי ללכת לשירותים ולהסגר שם, אבל לא. הפעם לא.
הלכתי מחפש אותו עם העיניים,
לפתע, השתתקתי , מצאתי אותו יושב בספסל האדום ששם הוא בא לדבר איתי בפעם הראשונה, הוא עשה לי שלום, הוא ראה אותי, עשיתי לו שלום והתקדמתי לכיוונו.
אני יודע שאני צריך לבכות, לצרוח לשמיים,להאשים את אלוהים. לנסות להשיג אותו מחדש,אבל החיוך שלו כל כך אמיתי.

זיכרון הוא כמו גל בים,יש את הסלע שישאר חזק ויזכור,ואת הגל שישבר וישכח,ורק הסלע ישאר עם הזכרונות הקשים ביותר ולא ישבר...
יושבים פה? שאלתי אותו.

*******
אני יודעת שהיה אמור לצאת סיפור אחר ורק אז אז הסיפור הזה אבל החלטתי קודם את זה בגלל הביקוש ואז את הסיפור החדש, בלאגן חדש מתחיל פה . קריאה מהנה...