הכי אמיתי -2-

בדיחת המלאך

איך זכרתי את זה?
זה לא הגיוני, הרי הרופאים אמרו שאין דרך לשחזר את זה, רק זכרונות חדשים,
הוצאתי במהירות את הטלפון מהכיס השמאלי והתקשרתי לאמא שלי, תוך 2 צילצולים היא כבר ענתה
״מה קורה מתוקי?״
״אמא את לא תאמיני מה קרה הרגע!״
אמרתי בהתלהבות
״מה , מה קרה??״
״הרגע נזכרתי ביועצת בבית ספר הקודם שלי, ושהעיפו אותה, איך זה הגיוני שזכרתי את זה??״
״יכול להיות ששמעת את זה מאחד החברים?״
״נראלך, אף אחד פה לא ידבר על היועצת בבית ספר הקודם שלי״
״וואו איזה בשורה!! אני אתקשר אל הרופאים״
״את חושבת שיש סיכוי שאזכר בהכל?״
״כרגע אני לא יודעת כלום, יותר מידי דברים משתנים כל רגע, אבל אני בהחלט מקווה״
״אוקיי תעדכני אותי בכל מה שהרופאים אומרים״
״ברור , בי כריס אוהבת מלא״
ניתקתי את הטלפון וחיוך עלה על פני
יכול להיות שאני באמת אזכר?? אני לא יהיה יותר איזה מעופף שלא מבין מה קורה סביבו? טוב אני לא אפתח ציפיות.
הלכתי לכיוון שער הבית ספר והראתי את האישור החתום לשומר, והתקדמתי לכיוון האוטובוס,
אין לי כוח ליום הזה! אני רק רותה להגיע הביתה כבר
ברגע שחשבתי את זה ראיתי את
האוטובוס מתקרב, עליתי עליו, והלכתי לתפוס מקום, האוטובוס היה די מלא
בעודי מחפש מקום לשבת, לפתע עיני הצטלבו עם הילדה הכי יפה שראיתי בכל ימי חיי,
לחייה היו אדמדמות , ושיערה קצר שחור, עיניה הירוקות בגוון הדבש,
ונמשים המפוזרים על כל פניה, היא לבשה שמלת פרחים ארוכה, והיה לה כובע מעוצב, ליבי החסיר פעימה, ולא הצלחתי לזוז. היא ראתה אותי , היא ישבה ליד חברתה והיא הצחיקה אותה,
צחוקה היה כאילו מלאך סיפר לה בדיחה, ועיניה בהקו כל כך, וחיוכה הרגיש כמו ההרגשה הזאת שמשהו שחיכת לו כל כך הגיע,
היא הייתה יפהיפה.
כשהנהג התחיל לסוע יצאתי מהבועה, ומצאתי מקום בספסל האחורי, הרגשתי שוב כמו ילד שמחכה למתנה,
תמימות הציפה אותי .
הנהג עצר בתחנה הראשונה,
והיא ירדה.
כנראה שלא אפגוש אותה שוב בחיי .
אני לא מבין מה קורה לי כבר
מה אני מרגיש, מה אני רוצה, מה טוב לי.
נמאס לי כבר לחשוב.
אני לא מסוגל יותר.
הגעתי הביתה ורצתי אל המיטה וקפצתי
לא יכול להוציא את הילדה הפרחונית מראשי.