הסודות ששמרתי בליבי

פרק 2 - תומאס

שלבי התקשרה אלי לקראת חצות אחרי כמה שבועות שלא שמעתי ממנה. משהו בקולה היה מוזר ומחשיד, היא ביקשה ממני להגיע במהירות לבוניטה ספרינגס ואני לא יכולתי לסרב, אפילו שלא ידעתי על מה כל העניין. שלבי הייתה האחות החורגת שלי, ההורים שלנו התחתנו כשהייתי בן ארבע עשרה והיא שתיים עשרה. למרות שלא היה בינינו קשר דם היא הייתה אחותי, אהבתי אותה ולצערי לא שמעתי ממנה תקופה ארוכה, אבל כשאמרה שהיא זקוקה לעזרה שלי, עזבתי הכל ועליתי על טיסה לפלורידה.
במלא תכננתי לעזוב את שיקגו לתקופת הקיץ ולקחת לעצמי חופש מחיי העיר הסואנת, רציתי לנסוע רחוק ליעד חם לצד האוקיינוס, קליפורניה עמדה אצלי בראש הרשימה, אבל גם פלורידה זה בסדר. תוך כמה שעות המטוס נחת בבוניטה ספרינגס. אף פעם לא ביקרתי בבית החדש של שלבי אבל תמיד הערצתי אותה על כך שהיה לה את האומץ לקום נגד הרצונות של ההורים שלנו ולקחת את חייה בידיה. הערצתי גם את איילין, היא הייתה החברה הכי טובה שלה, היא ספגה כל כך הרבה חרא במשך כל כך הרבה זמן.
צפיתי בה הולכת ונשברת מול עיני במשך שנים ואף אחד לא היה שם כדי להרים אותה בחזרה על הרגליים, אפילו המשפחה שלה. כולם היו כל כך עסוקים במוות של לייסי שהם שכחו לתקופה שיש להם בת נוספת במשפחה, ואז כשהם נזכרו, אביה דחף אותה להגיע להישגים של אחותה הגדולה, אבל היא לא רצתה את החיים האלה, היא החליטה לעזוב ולקחה ביחד איתה את שלבי.
משפחת גריימס הייתה משפחה בעלת השפעה רבה בשיקגו, כיילב גריימס היה המנהל של אחת החברות התקשורת הכי גדולות בכל מחוז אלינוי, האחים שלה, אנדרו ומייסון קיבלו תפקידים בכירים בחברה וכך גם לייסי, עד התאונה. אף פעם לא דמיינתי את הבחורה הזאת יושבת לבושה בחליפת עסקים בחדר מלא בגברים בגיל העמידה ומתארת להם תוכניות שיווק חדשות.
היא הייתה שונה מהם, מצד אחד שמחתי שעזבה כדי שתוכל לממש את הרצונות הפרטיים שלה, ומצד שני נזכרתי בכמה שבור הרגשתי כשהיא יצאה מחיי, כשאני הוצאתי אותה מהם, לקח לי הרבה זמן להתקדם הלאה, פחדתי שהפגישה המחודשת תעורר רגשות ישנים. היה מוזר לחשוב עליה ועל משפחת גריימס אחרי תקופה כל כך ארוכה, נכון, ההורים שלה סעדו עם המשפחה שלי פעם בשבוע ותמיד קיבלתי עדכונים על החיים שלהם ושל איילין, אבל זה לא היה אותו הדבר, התגעגעתי לקולה העדין, לצחוקה המתגלגל, לחיוך הכובש שלה. התגעגעתי אליה, הרגשתי בחיסרון שלה יותר מדי.            כשהיינו צעירים יותר, התאהבנו אחד בשנייה. היה משהו מסתורי ומכשף בילדה הזאת, משהו שהסתתר בתוכה וככל שעבר יותר זמן כך רציתי יותר לדעת מה היא מסתירה בתוכה. היחסים בינינו נגמרו בצורה הכי דפוקה שיכלה להיות, הרסתי הכל.
לא יכולנו להרשות לעצמנו את העתיד שההורים בנו בשבילנו, היא בחרה לעזוב ואני בחרתי להישאר, זאת הייתה ההקרבה שלי למען האושר שלה. אהבתי אותה, לכן שחררתי. ירדתי מהמטוס הפרטי של החברה השייכת לאבי והתרחקתי ממנו, היו פעמים רבות בהן הסתכלתי אחורה ושאלתי את עצמי איך הגעתי לחיים האלו, אלו לא היעדים שהצבתי לעצמי בצעירותי, הסיבה לכך הייתה פשוטה, בניגוד לאיילין ושלבי, לא היה בי מספיק אומץ לקום ולהתנגד לאבי, נכנעתי.     תפסתי מונית מחוץ לנמל התעופה הבינלאומי סאות'ווסט פלורידה והושטתי לנהג את הכתובת של שלבי, תוך חצי שעה הגענו לעיר הזרה. בוניטה ספרינגס הייתה ההפך משיקגו, הרגשתי כאילו נכנסתי אל תוך עולם אחר, סביבה חיצונית לא טבעית עבורי, שום גורדי שחקים, פקקים ארוכים ומזג אוויר קריר, הרבה עצי דקל, כבישים רחבים ובריחות מים מפוזרות לצידי המדרכות. השעה הייתה בערך שלוש או ארבע לפנות בוקר, איבדתי את תחושת הזמן עוד בטיסה, הרחובות היו מוארים בפנסים קטנים שהיו תלויים על העצים וכמות האנשים בחוץ הייתה כמעט אפסית, העיר ישנה. המונית עלתה על שביל גישה שהוביל לכניסת בית חוף בצבע לבן, בחנייה עמד רכב ב.מ.וו סדרה 5 סטיישן בצבע שחור מטאלי. נהג המונית עזר לי לפרוק את המזוודות, שילמתי לו והוא נסע לדרכו. פניתי ללכת אל עבר הדלת הלבנה עם החלונות הצרפתיים, היא נפתחה עוד לפני שהספקתי להתקרב אליה ולדפוק.
ראיתי הבזק מהיר של דמותה של שלבי והיא משכה אותי לחיבוק חזק, "גם אני שמח לראות אותך." אמרתי וחיבקתי אותה בחזרה. "מה קורה שלב?" שאלתי כשסוף סוף שחררה אותי, הכנסתי את המזוודות פנימה והורדתי את המעיל שהיה מיותר במזג אוויר החם. העברתי את מבטי ממנה אל חלל ביתה, זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעיצוב הפנימי שלו, הייתי מופתע, בחיים לא הייתי מדמיין ששלבי ואיילין יגורו בסביבה ביתית שכזו, צבעים חמים, ספות ישיבה מבד חום, רהיטי עץ.. זה היה בית משפחה, לא דירת רווקות כמו שדמיינתי במוחי לפני שעליתי על הטיסה.
מבעד לדלתות הזכוכית מהצד השני של הסלון הצפוף ראיתי את האוקיינוס הכהה, הוא היה במרחק קטן מחמישים מטרים.
החזרתי את תשומת ליבי אל שלבי לאחר שסיימתי לסרוק את הקומה התחתונה של הבית, היא לא ניסתה להסתיר שהיא מוטרדת ממשהו, הבעת פניה הייתה מודאגת במיוחד.
"טומי, בבקשה אל תהרוג אותי אבל אני זקוקה לטובה ענקית ממך." היא אמרה והתיישב על אחת מהספות הרכות.
"מה העניין?" שאלתי, היא הסתבכה בצרות?
"אני חייבת לעזוב לשבוע-שבועיים ואני לא יכולה להשאיר את ליל לבד." קולה רעד, "בבקשה." התחננה בפני.
הבנתי מה היא מבקשת, לא ידעתי כיצד להגיב.
"איילין שונאת אותי." אמרתי אחרי שתיקה ממושכת, לא הייתי בטוח שלשים את שנינו באותו בית למשך כמה שבועות זה שיקול דעת בריא, פגעתי בבחורה הזאת, הייתי בטוח שהיא לא רוצה לראות אותי או לשמוע ממני, בטח שלא לחיות לצידי.
שלבי פתחה את הפה כדי לענות לי אך קול מנוע רועם הגיע מאחורי קירות הבית וקטע אותה.
"שלב מה באמת קורה כאן?" שאלתי אותה, היא והבקשה שלה נפלו עלי משום מקום, לא שמעתי ממנה שבועות ארוכים ואז היא מתקשר ואומרת שהיא חייבת לעזוב אלוהים יודע לאן ומבקשת ממני לתפוס את מקומה, בתור מה? הבייביסיטר של איילין?
שלבי לא ענתה לי אבל הפנים שלה הסגירו את הסערה שהתחוללה בתוכה, "פשוט תשב שם ואל תלך, אני מבקשת ממך, אני אהיה חייבת לך, פשוט אל תלך." אמרה ורצה לדלת.
הקשבתי לה, לא הייתה לי כוונה לעזוב מבלי להבין מה מתרחש בעולם שלה, שנאתי סימני שאלה, והחיים של שלבי היו סימן שאלה אחד גדול. צפיתי בה פותחת את הדלת ומדברת עם מישהו בחוץ, "תשכיב אותה לישון." אמרה ומעבר לדלת נכנס בחור ששימש כמשענת לבחורה. לקחו לי כמה שניות להבין שהבחורה שבקושי עומדת על הרגליים זאת אותה בחורה שעזבה את שיקגו יחד עם אחותי, היא הייתה כל כך שונה מהנערה בת השש עשרה שהכרתי, שונה ושיכורה. הבחור תפס אותה והרים אותה כמו חתן שנושא את כלתו, "היי." הוא נופף לעברי כשהתקדם לעבר המדרגות, התעלמתי ממנו.
"היא בסדר?" שאלתי את שלב והצבעתי על איילין.
"כן, היא פשוט קצת שיכורה." הבחור ענה במקומה.
"המילה קצת לא בדיוק מתארת את המצב שלה." אמרתי לשלבי כשנעלה את מנעול הדלת.
"אתה יודע שהיא אוהבת לברוח כשכואב לה." אמרה בעצבות ונאנחה.
"אני לא יודע." עניתי, איך יכולתי לדעת? כשהן חיו כל כך רחוק ממני. יצא לי לראות את איילין שותה פעם או פעמיים בחייה, היא נהנתה, שמחה, צחקה, הפכה לקלילה, אבל לעולם לא ראיתי אותה מגיעה למצבים שבו היא בקושי עמדה על הרגליים.
"תוריד אותי." שמעתי אותה צועקת, היא בלעה אותיות אבל כולם הצליחו להבין מה רצתה. הבחור הניח אותה בזהירות על אחת הספות הריקות במערכת הישיבה בסלון ונעמד לצד שלבי, "למה היא בכתה?" שאלתי אותו כשראיתי את פניה, מרוחות באיפור ורטובות, זאת לא הייתה אותה איילין שעזבה את שיקגו. "היא בכתה?" שאלה שלבי את הבחור והתכופפה לבחון את פניה של חברה הטובה.
"כן, קצת, טריסטן הופיע משום מקום ויצר בעיות, אחרי זה היא פשוט איבדה שליטה עם המשקאות, ו... את יודעת, בלגן אחד גדול." הסביר הבחור.
"מי זה טריסטן?" שאלתי את שניהם, מישהו פגע בה? כולם התעלמו מהנוכחות שלי בחדר. "את עוזבת אותי?" איילין פנתה לשלב, "את לא יכולה לעזוב אותי." בכתה והצביעה על המזוודות שלי אשר עמדו ברחבת הכניסה, "איבדתי אחות אחת אני לא רוצה לאבד עוד אחת." היא הייתה מנותקת מהמציאות והיסטרית ברמה שלא הצלחתי להבין. שלבי תפסה את ראשה בעדינות והדביקה לה נשיקה בקודקוד ראשה, "את יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותך, אני רק צריכה לנסוע לכמה זמן." אמרה והביטה בעיניה האפורות והאדומות.
"אנחנו הולכים להכניס אותך למיטה ליל, אני לא הולכת לשום מקום בלי לדבר איתך לפני זה." אמרה וסימנה לבחור לעלות אותה למעלה. צפיתי בהתרחשות מסביבי וניסיתי להבין מה לכל הרוחות התרחש בעיר הזאת, למי הפכה איילין ומה דחף את שלבי להכניס אותי לכאוס הזה מבלי להזהיר אותי. הבחור הרים את איילין שוב הפעם ונשא אותה במעלי המדרגות. החמצתי מבט לעבר שלבי כשחזרה להיות מודעת לנוכחות שלי, רציתי תשובות.
"תומאס, אני ממש מצטערת אבל אני זקוקה לך כאן, היא זקוקה לך כאן." דמעות ירדו במורד לחייה, למה כל לכל הבנות שהכרתי הייתה נטייה חולנית לבכות בכל מצד? ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, ניסיתי להרגיע אותה, בכי לא פותר שום דבר.
"היא שונאת אותי שלב, אני אחמיר את המצב עוד יותר, אני לא יודע מה עובר עליה או איך לגשת אליה, את כמו אחות בשבילה, לפי מה שראיתי כאן אני אפילו לא מכיר את הבחורה הזאת." אמרתי לה, זאת הייתה האמת, היינו חברים ממש טובים פעם אבל הזמנים האלו חלפו, שנינו הפכו לבני אדם אחרים.
"בבקשה." שלבי בכתה עוד יותר, וכמו כל גבר ממוצע, לא יכולתי לעמוד בפני דמעות של בחורה. הסכמתי.
"אל תדאגי, אני אשאר." הרגעתי אותה והיא חיבקה אותי בחזרה, לא הייתי לי כוונה לאכזב את אחותי. "תישן קצת ואני אסביר לך הכול בבוקר." אמרה וניגבה את הדמעות אחרי שקיבלה את מה שרצתה.
"השכבתי אותה לישון, היא במיטה." הבחור הופיע במורד המדרגות, "מצטער שהיית צריך לראות את זה." פנה אלי ויצא מהדלת, לא ידעתי מי הוא ומה הקשר שלו לאחותי ואיילין, הבחור נעלם כלא היה לפני שהספקתי לשאול אותו מה שמו.
"קומה ראשונה בסוף המסדרון שמאלה, הכנתי לך חדר."
לא שאלתי שום שאלות, היא הבטיחה שתסביר לי בבוקר, האמנתי לה. לקחתי את שתי המזוודות ועליתי למעלה. עברתי במסדרון הצבוע בגוונים שונים של כתום והבטתי בקירות, תמונות ותצלומים שונים היו תלויים לאורכו יחד עם חפצים אחרים שלא הצלחתי להבין מה הם בגלל החושך.
המשכתי להתקדם עד סוף המסדרון, חלפתי על פני שלוש דלתות זהות אחת לשנייה עד שהגעתי לחדר המיועד עבורי, פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. הדבר האחרון שעניין אותי זה להתעמק במראה של החדר אז פשוט הורדתי את הנעליים והבגדים ונשכבתי על המיטה הרכה, הייתי תשוש, השינה סחפה אותי במהירות.
☼☼☼