כל חיי חייתי בבועה. אני קוראת לה בועה מזהב. תמיד היה לי כל מה שרציתי בלי שאני באמת יצטרך לעשות שום דבר. בגדים, כסף, טיולים בכל העולם, כל הדברים הכי יקרים שיש וכל מה שרק יכולתי לחלום עליו. אבל הדבר היחיד שמעולם לא היה לי הוא חופש. דבר שנשמע כל כך פשוט אבל אני מעולם לא חוויתי אותו. הדבר היחיד שאני עושה זה ללכת לבית ספר ולחזור ממנו, ועכשיו החופש הגדול, שיא אוגוסט, בזמן שכל חבריי ללימודים חוגגים, יוצאים, ועושים מלא דברים שבני נוער עושים, אני בבית.
המשפחה שלי היא אחת המשפחות הכי עשירות בניו יורק, ועם העושר הזה מתלווים עוד דברים, ובעקבות הדברים האלה אבא שלי לא נותן לי ולאחותי האנה לצאת מהבית, לפחות לא בלי שתי שומרים איתנו, וגם זה רק לעיתים רחוקות. אני עוד חודשיים בת שמונה עשרה, ועדיין לא חוויתי חופש אפילו לא ליום אחד. אז החלטתי שזה היום. היום אני סוף סוף ישבור את הבועה שאבא שלי כפה עליי ויצא לחגוג. חלמתי על הרגע הזה כבר המון זמן ושהחברה שלי סופיה סיפרה לי היום על מסיבה במועדון ברוקלין מיראז' המועדון הכי שווה בניו יורק החלטתי שסוף סוף הגיעה ההזדמנות שחיכיתי לה לצאת.
סופיה אמורה להגיע בעוד חצי שעה עם הרכב שלה, ואני מתחילה להתארגן. עשיתי כבר את האיפור, איפור קליל כמו שאני עושה בכל יום, והוספתי אייליינר שמבליט את עיניי הכחולות בצורה מדהימה. לבשתי שמלת מיני שחורה שאבא שלי היה מתחרפן אם הוא היה רואה אותי לובשת אותה. היא צמודה ומגיעה לי בקושי עד אמצע היריכיים, הגב חשוף לגמרי, ובחזה יש מחשוף עמוק, ובנוסף לכל זה לבשתי נעלי עקב שחורות גבוהות שמגביהות אותי בלפחות שישה סנטימטרים. את השיער הבלונדיני הארוך שלי החלקתי מעט למרות שאני לא באמת צריכה וסידרתי אותו על כתפיי.
בדיוק כשאני מסיימת סופית להתארגן ובוהה בעצמי במראה אני מקבלת הודעה מסופיה
*אני מחכה לך בכביש מול הבית שלך, תבואי מהר.*
*אני יוצאת* אני מגיבה לה בזריזות ומכניסה את הטלפון לתוך תיק הצד שלי.
הגיע הרגע שהכי חששתי ממנו אבל חיכיתי לו בו זמנית. הבריחה מהבית. למזלי החדר שלי נמצא בקומה הראשונה כך שאין לי ממש הרבה גובה בין החדר למדשאה הענקית המקיפה את כל הבית. הבעיה העיקרית היא השומרים שמסתובבים באזור. לפחות חמישה שומרים נמצאים עכשיו בחוץ. אבל אני יוצאת שבשעה 21:30 שזה בדיוק עכשיו הם יוצאים להפסקה של עשרים דקות מה שאומר שזה בדיוק הזמן שלי לברוח. אבא שלי עסוק בעבודה, אמא שלי בטח מתמרחת בקרמים שלה וצופה באיזה תוכנית ריאליטי כמו שהיא עושה כל ערב, ואחותי האנה בטח קוראת ספר מה שאומר שאף אחד מהם לא יחפש אותי לפחות עד הבוקר, הם לא מהטיפוסים שבאים לבקר לפני שהולכים לישון. החדר שלי נעולה כך שבטח הם יחשבו שנירדמתי.
אני מביאה כיסא כדי לטפס לחלון ומעבירה רגל אחת מעל החלון ואחריה מיד את הרגל השנייה, אני יושבת על החלון ולוקחת נשימה עמוקה מנסה להרגיע את עצמי, אני מחליטה להוריד על הנעלי עקב, זה בהחלט יהיה רעיון גרוע לקפוץ יחד איתם, אני סופרת עד שלוש וקופצת למטה. אני נוחתת על הדשא וכמעט נופלת אבל מצליחה לאזן את עצמי לבסוף, אני נועלת את הנעלי עקב בזריזות ורצה כמו מטורפת אל עבר השער, אם יתפסו אותי אהיה מקורקעת לכל החיים. אני מקישה את הקוד בן השש ספרות ויוצאת ממנו במהירות הדופק שלי דוהר בטירוף ואני נושמת נשימה עמוקה. אני לא מאמינה שעשיתי את זה, יצאתי מהבית בלי שומרים, בלי שאף אחד יודע, אני בהחלט הולכת להסתבך. אבל כבר עשיתי את זה, אי אפשר לחזור אחורה.
הרחוב ריק, שומם מאדם, ותוך דקה אני רואה את המיני קופר של סופיה חונה בכביש מול הבית שלי ורצה במהירות לעברו. אני פותחת את דלת הנוסע הקדמית מתיישבת לידה בהתנשמות דרמטית.
"אני לא מאמינה שבאמת עשית את זה!" היא אומרת וצוחקת בקול. סופיה היא החברה הכי טובה, והיא יפייפיה ברמות לא אמיתיות, היא שזופה בעלת שיער שחור כהה וחלק ועיניים ירוקות בהירות מדהימות, והיא לבשה שמלה צהובה צמודה שמתאימה בצורה מושלמת לעורה השזוף. לא סתם מלא גברים מתחילים איתה, בעוד אני לא הייתי אפילו עם גבר אחד בחיי. עוד אחד מהחסרונות של חיי.
"גם אני לא, אני בטח אהיה מקורקעת עד סוף חיי." אני אומרת בייאוש אבל עם זאת אני מרגישה גם התרגשות. אם יש לי הזדמנות להנות לפני העונש אז לפחות שזה יהיה שווה את זה.
"אז נוסעים לברוקלין מיראז'?" אמרתי בהתרגשות. אני לא רוצה לחשוב על מה יקרה אחרי שאני יחזור הביתה, אני רוצה להנות. נתמודד עם ההשלכות אחר כך. חיכיתי כל היום ליציאה הזאת למועדון, למרות שאסור לנו כי אנחנו עדיין קטינות, אבל כולן בשכבה עושות את זה, ותתפלאו עד כמה בקלות אפשר להשיג תעודת זהות מזויפת.
"לא אנחנו נוסעות בסוף למועדון פליימס, באוטיקה." היא מבשרת לי ופונה בחדשות בכיוון ההפוך מהשדרה החמישית. כל הדם שהיה בפניי התנקז לרגליי ואיבדתי תחושה בגוף.
"מה? השתגעת? את יודעת עד כמה מסוכן האזור הזה!" אני צועקת עליה ונמתחת במושב בדרמטיות. באוטיקה זה אחד האזורים המפוקפקים והמסוכנים ביותר בניו יורק.
"אל תגזימי, אלה סתם שמועות, וחוץ מזה דין יהיה שם, הכל יהיה בסדר." היא מפצירה בתחנונים עם עינייה הגדולות. אני מגלגלת את עיניי בזעף ומשלבת ידיים.
דין הוא בחור מהשכבה שהיא דלוקה עליו כבר המון זמן, היא די אובססיבית אליו ורוצה ללכת כל הזמן לאיפה שהוא נמצא. אפשר להגיד שברוב ההפסקות בבית הספר אנחנו עסוקות בלרדוף אחריו.
אני נאנחת ואומרת "בסדר." היא קופצת עליי ומחבקת אותי. "יהיה לנו כל כך כיף את תיראי." היא מבטיחה. ואני מאוד מקווה שהיא צודקת.
____________
היי זה היה הפרק הראשון❤️
מקווה שאהבתם, אשמח שתגידו לי אם הייתה טעות כלשהי, זה הסיפור הראשון שלי ואני משתדלת לעשות אותו הכי טוב שאני יכולה.
פרק שני יעלה בקרוב (:
YOU ARE READING
תשוקה מעוותת
Romanceלוקה גאלו גבר אלפא מסתורי וסקסי עד כאב. רק בן 22 עם מוניטין אכזרי ובלתי מעורר בעולם התחתון. דם. מוות. מלחמה. היו כל מה שהוא למד מגיל קטן. הוא לוחם בדמו בעל חושים לא מהעולם הזה. ויש לו מטרה אחת, להשתלט על ניו יורק ולשלוט שם. מלודי לורנטיס בת השבע...
