תראה אותם מתים

חלק 4

פרק 2 - חיים את החלום

״אתם שום דבר.״ גברת טרנז אמרה, בעודה מהלכת בכיתת הלימוד של טיר רידג׳. ״אתם צריכים לזכור תמיד שאתם שום דבר, ושאין לחיים שלכם משמעות. אם תזכרו את זה, הכל יהיה פשוט יותר.״

זה היה שיעור היסטוריה רגיל, ומיס טרנז שוב החלה עם נאומים פטריוטיים. הוא שנא לשמוע את הדיבורים שלה, אבל הקשיב לה בכל מקרה, כי היו אמיתות מסויימות בדברים של גברת טרנז. הוא שנא את זה, אבל הוא הסכים עם כמעט כל הטיעונים שהיא הציעה.

היה משהו מספק בשיעורי היסטוריה. הם גרמו לו להרגיש חכם, מילאו אותו בתחושה המספקת ההיא שהרגיש בזמן שרימה מישהו או כשהשיג הטבות מיוחדות.

״האמת היא שאתם אפילו צריכים להרגיש ברי מזל, כי רוב האנשים לא זוכים להזדמנות כמו שלכם. אתם יודעים מה תעשו בחיים. אתם לא צריכים לחפש את עצמכם, או לדאוג בגלל זה בכלל. אתם רק צריכים לחיות, ולהתכונן. אתם אפילו כבר יודעים איך תמותו. איזה תענוג זה, הא? בשביל שאר האנשים מוות זה משהו שהם חוששים ממנו לאורך כל חייהם. לא בשבילכם - בשבילכם מוות זה משהו שאתם מחכים לו.״

היא הדגישה את המשפט האחרון שלה ברקיעה של הרגל שלה ברצפה. על רגליה, כרגיל, היו מגפי רכיבה שחורים ומצוחצחים. היו לה כמה זוגות של מגפי רכיבה, אבל זה היה ככל הנראה האהוב עליה, כי היא לבשה אותו כל כך הרבה. הוא גם היה הכי חדש, או ליתר דיוק, הכי פחות ישן - הוא היה היחיד שעדיין הבריק, ומיס טרנז הייתה מהאנשים ששמרו בקפידה על מצב הבגדים שלה. המגפיים היו גדולים וכבדים, ועדיין כמעט התפקעו תחת מגע השוקיים של גברת טרנז, שהיו מאסיביות. הוא תהה איך תרגיש בעיטה מגברת טרנז. זה כנראה לא היה נעים.

״ומהו מוות, בכלל? זה סתם סוף שיגיע בכל מקרה, לא? ואתם יכולים לחשוב על סוף יותר טוב ממוות מלא גבורה למען המדינה שלכם? אתם תזכו לסוף שיאפשר לכם לדעת שאתם אנשים טובים שמיצו את החיים שלהם כמו שצריך. כלומר, שמיצו את המהות של החיים שלהם כמו שצריך. המלחמה היא כבר חלק גדול מהחיים שלכם, והיא תמיד תהיה, לא משנה איך תנסו להסתכל על זה. בכל שלב בחיים שלכם, המלחמה תמיד תהיה חלק מכם. אתם תמיד תהיו הילדים שאיבדו את ההורים שלהם למלחמה, הילדים שהם שום דבר. ואם אתם כבר מתבוססים במלחמה, ותמיד תתבוססו, עדיף לסיים את זה יפה. להיות גיבורי מלחמה.״

לפתע, אדי התחיל לשמוע רעשים מימינו. הם הגיעו מג׳ייקוב, שתופף ברגלו על הרצפה בהיסח הדעת, בעודו מסתכל החוצה דרך החלון הפתוח. השיער החום שלו היה מבולגן היה נראה שהוא חושב על דברים אחרים לגמרי. רעשי התיפוף שלו נהיו חזקים יותר ויותר, עד שכל הכיתה שמה לב אליהם והסתכלה עליו.

״אדון ג׳ייקוב! אתה מקשיב?״

ג׳ייקוב התנער במהירות. הוא הסיט את מבטו מהחלון והתיפופים שלו הפסיקו.