תראה אותם מתים

חלק 7

הגענו לסוף פרק שתיים, רבותיי!

***

כחצי שעה מאוחר יותר, עשרה ילדים התאספו בכיתת הלימוד מעוטרת הסרטים. היא נראתה קצת יותר מסיבתית בחושך, והמוזיקה שהתנגנה ברקע מהרמקול של גברת טרנז גרמה להכל להרגיש קצת יותר חגיגי. הם לא הכירו את אף אחד מהשירים, כמובן, אבל לא צריך להכיר שיר כדי להנות ממנו. רק צריך להרגיש את הקצב, לחיות את הקצב, להפוך לחלק מהמנגינה ולשום דבר חוץ ממנה. ברקע התנגן איזה שיר פופ כלשהו, וכל יושבי החדר חייכו בעודם מקפצים במקום ועושים תנועות ריקוד משונות שהיו גורמות לאנשים שמבינים משהו בריקוד לרצות להרוג אותם.

במרכז החדר, סם 1, נואה, ועוד שלושה ילדים צעירים יותר, התחככו אחד בשני כאילו אין מחר. קבוצת ילדים נוספת עמדה במעגל, וצחקקה בזמן שקודי עשה תנועות ריקוד מגוחכות במיוחד. זה היה הקטע שלו, לרקוד ככה בזמן שיש אירועים, והוא היה נפלא בלבדר אנשים אחרים. אולי כי לא היה לו אכפת ממה שאנשים חשבו עליו, או משום דבר בכללי חוץ מההווה.

ספנסר, שבדרך כלל לקח חלק מרכזי במסיבות, ישב בצד במלנכוליות ובהה בקודי, מחזיק בידו כוס חצי-מלאה של קולה שכבר יצאו ממנה הגזים.

טומי, הילד הקטן והבלונדיני שספנסר תיגמל כאילו היה הילד שלו, בא והתיישב לידו, בוחן אותו בשתיקה. ספנסר שם לב לזה, וניער את עצמו, אבל עדיין היה אפשר לראות שהוא שפוף מהרגיל.

״למה אתה לא שותה קולה, טומי? תשתה קולה. יש הרבה בקבוקים. לא ייצא לך כמעט אף פעם.״

טומי שתק לכמה שניות. ״אני לא חושב שאני אוהב קולה...״

המבט של ספנסר התקדר לשנייה. ״אף אחד לא אוהב כאן קולה, הא? למה בכלל לנסות להשיג קולה אם אף אחד לא נהנה מזה?״

הוא הרים את קולו מעט מבלי לשים לב, מה שגרם לטומי להתכווץ במקום. השיער הבלונדיני שלו הקצת ארוך שלו גרם לו להיראות ממש כמו ילד לחוץ.

״אני... יכול לשתות קולה אם אתה רוצה. אני לא ממש שונא את זה. פשוט לא מת על זה. אני אשתה קולה אם זה ישמח אותך.״

״אל תשתה. אתה לא צריך אם אתה לא אוהב.״

טומי שתק עוד כמה שניות. הוא היה מהאנשים האלה שתמיד חושבים לפני שהם מדברים. בזמן הזה, קודי הספיק לרדת למעין שפגט, ושאר הילדים מחאו עבורו כפיים. המבט של ספנסר ושל קודי התלכד לשנייה, וספנסר העלה חיוך על פניו ולקח לגימה קטנה ונוספת מהמשקה המתוק שלו.

״אני משוכנע שהקולה תסתיים עד סוף הערב בכל מקרה.״ המבט של טומי היה כמעט מעודד.

״נו, טומי, אתה לא צריך לדאוג בגלל זה. לך לרקוד. אני אצטרף עוד מעט.״ הוא הנהן בראשו אל עבר רחבת הריקודים. השיר בדיוק התחלף, למעין הורה מהירה. טומי הסתכל עליו במבט הססני. לא היה נראה שהוא רוצה לקום ולרקוד, אבל הוא קם בכל מקרה והשאיר את ספנסר לשבת לבד. אחרי כמה דקות נוספות, ספנסר קם גם. החברים שלו הכניסו אותו ישר למעגל, והם רקדו ביחד, כמעט מחובקים. מצחיק כמה מגע פיזי מרגיש טבעי בזמן ריקוד.