לתוך החושך (2)- מתורגם (סולאנג׳לו)✔️

פרק 7// טריק, שולל,

בית הקברות הנטוש היה שקט מפחיד. ערפל עטף את הקברים והשיחים הגוססים. עצים חשופים נגעו בשמים האפלים.

הנסיך וויליאם פילס את דרכו בבית הקברות, עיניים כחולות הצטמצמו כדי לראות מבעד לערפל. כשבגדיו הלבנים בוהקים בערפל, הוא נראה כמו פנטום, סתם עוד נשמה אבודה

ויל משך סביבו את גלימתו המרופדת בשמל, כשהמגפיים מתכווצים בעפר. הקבר היה כאן איפשהו. הוא רכן מטה ואסף חופן של חלוקי נחל, בוץ הכתים את ידיו, והתקדם.

לבסוף הוא מצא את הקבר. הוא התכופף וחייך. "היי, מייקל."

הוא לא היה מסוגל לבקר את הקבר במשך חודשים; זה פשוט היה יותר מדי. אבל עכשיו הוא החלים טיפין טיפין, מספיק כדי לראות את קברו של מייקל ולא להישבר

וויל בחן את חלוקי הנחל שבכף ידו, ואז קטף את שני הגדולים והניח אותם מול קברו של מייקל. אחד להלוויה ואחד לעת עתה. כבר, אינספור אבנים הונחו שם על ידי אבלים.

זו הייתה מסורת אוראול להביא אבנים קטנות לקברו של אדם אהוב במקום פרחים. אבנים היו נצחיות, פרחים לא.

וויל קפץ באגרופו את הסלעים הנותרים. "זה... עבר הרבה זמן. אני מצטער שלא יכולתי לבקר מוקדם יותר." קולו היה עמום, כאילו הוא מדבר לתוך כרית. "היה קשה מדי לבוא לכאן, עם... כל מה שקרה"

בשקט, וויל סיפר לו מה קרה, ולחש את סודותיו לאדמה. הוא מלמל על מותו של מלך הצל. ההבטחה השברירית לשלום. הצחוק והדמעות. הכל. המילים נשפכו מתוכו, דמעות זלגו על פניו, משחררות משא שלא ידע שנשא.

"אני מתגעגע אליך." וויל ניגב את דמעותיו. "כולנו מתגעגעים אליך." הוא נשם עמוק וחייך. "היית חבר שלי כל כך הרבה זמן."

צעדים. וויל הסתובב, הלב דופק בחזהו, ואז נרגע כשראה מגב מוכר של שיער כהה. אוסטין לייק חייך אליו חיוך עייף ויצא מהערפל. "אפשר לשבת איתך?"

"כמובן."

אוסטין כופף לידו, עיניים חומות בוהקות. "אתה בסדר?"

"כֵּן." וויל שתק לרגע והציץ לתוך הערפל. "מה שלומך? לא דיברנו מאז... הכל. כל הטירוף הזה"

אוסטין שתק לרגע, ואז אמר, "מעולם לא חשבתי שאברח מארמון צל ואחזור לכאן. לא בעוד מיליון שנה." הוא שפשף את פרק ידו, היכן שהמותג היה פעם. "כשאני לא עוזר לפלטשר, אני מסתובב הרבה בעיר. טוב להוריד את הראש מהכל לפעמים".

וויל היסס, ואז שאל בשקט, "כמה זמן היית תקוע בארמון הצל?"

אוסטין קימט את מצחו והעביר את אצבעותיו בשיערו. "בערך.. שלוש שנים? ארבע? הכל מטושטש ביחד בשלב הזה."

אוסטין היה בן ארבע עשרה. הוא היה רק ​​ בן עשר כשהכפר שלו נשרף? המחשבה הותירה את וויל ללא יכולת לנשום. "איך היו שמות ההורים שלך?" הוא שאל. "אני יכול לשלוח הצהרה מלכותית ונוכל למצוא אותם--"