It's Where My Demons Hide

Chapter 16

"אני עייפה" אמרתי ונשענתי על הקיר על מנת לקום. "לא עשית כלום היום" אמר לואי כשהסתכל עליי מלמעלה ,"כל היום היינו בבית חולים הזה ,בוא ניכנס ,מתחיל להיות קר" אמרתי ונכנסתי ,לואי אחריי. התקדמתי למטבח ,ורק אחרי שהוצאתי אוכל מהמקרר ,שמתי לב שלואי עדיין בעקבותיי. "אני יהיה בסדר גם אם לא תהיה לידי ב5 דקות הקרובות לואי ,אתה לא שומר הראש שלי" אמרתי בלי לשים לב לגסות שבה דיברתי ,הוא נעץ בי מבט שלא היה ברור לי מה הוא הביע ,לואי יצא מהמטבח ועלה במעלה המדרגות ,מניח לי לאכול בשקט.

כשסיימתי לאכול ,עליתי למקלחת מהירה, שבסופה הלכתי לחדר. מצאתי את לואי ישב בחושך ,ליד המיטה. "למה לא הלכת לישון?" שאלתי ,"חיכיתי לך" אמר בשקט, "כל הזמן הזה?" התפלאתי ,הוא שתק. למרות החושך יכולתי לראות את עיניו הבהירות ,שנראו לרגע כאילו זהרו. נשכבנו על המיטה זה לצד זו ,רק אני ,לואי והחושך. בדרך כלל הייתי יושנת עם מנורת לילה שקטעה את החושך ומנעה ממני לפחד ,אבל כשלואי ישן איתי לא היה בה כל צורך ,לואי נתן לי ביטחון בנוכחותו ובקרבתי אליו ,כמו האור שלי. הוא כל כך טוב ,והוא מציג את עצמו כל כך רע ,ואני לא מבינה למה. הוא כמו החושך שזורח כשהאפילה שוקעת.

הייתי מאוד עייפה אבל לא הצלחתי להירדם ,גם לאחר כמה שעות. ניסיתי לזוז בתנוחות קלות על מנת לא להפריע ללואי. בשלב מסויים הוא קטע את השקט והבהיל אותי ,"למה את לא יושנת?" שאל ,"למה אתה לא יושן?" החזרתי לו את אותה השאלה ,"אני אף פעם לא יושן" אמר והעביר יד בשיערו ,"אני לא יכול". "אתה נמצא אצלי בבית כבר כמה וכמה לילות ,למה רק עכשיו..." קטעתי את עצמי וחייכתי ,"שד מטומטם ,איך לא חשבתי על זה קודם?" צחקקתי כדי לא להיראות מבוהלת ,"מה אתה עושה כל הלילה?" שאלתי באי הבנה. "אני אוהב להסתכל עלייך ישנה" אמר בחיוך ,מלטף את הלחי שלי ,"זה לא משעמם אותך?" צחקקתי ,"את לפעמים מחייכת מתוך שינה, את יודעת?" חייך ,"זה כל כך חמוד" המשיך ,גורם לי להסמיק ,החושך הסתיר אותי למזלי. "תנסי לישון ג'יין" אמר ,"אני יכולה לחבק אותך?" שאלתי בעודי מתקרבת אליו ,הוא חייך והנהן ,מחבק אותי לפני שהספקתי אני לחבק אותו ,המגע של עורו המתחכך עם עורי העביר בי צמרמורת מתמשכת ,קרירה ונעימה.

"כמה זמן תישאר פה?" שאלתי לפתע ,מרימה את ראשי אליו ,ולהפתעתי הוא הסתכל עליי עוד לפני. "את רוצה שאני אלך לישון בסלון?" שאל כשהיה בדרכו לקום. "התכוונתי מכאן ,ממני" צחקקתי ,הוא חייך את החיוך הזה שלו כשהוא עומד להגיד תשובה שלא באמת תאמר לי הרבה. "כשיגיע הרגע שבו אני אצטרך ללכת ,את תדעי את זה" ,"די להיות מתחכם ,בבקשה תענה לי" ,"אני לא יודע ג'יין" ענה לי ישירות. הפניתי את גבי ללואי ,ללא סיבה ,פשוט היה לי נוח. "אתה באמת לא זוכר מי היית פעם לו?" ,"לא ממש" ענה בשקט. "אז איך אתה יודע איך קוראים לך?" שאלתי ,הוא נאנח ואמר "בן אדם מקבל את השם שלו מהרגע שהוא נולד והוא מלווה אותו עד שהוא מת וגם אחרי כן" ,"אז איך אתה לא זוכר מי היית? זה גם אמור ללוות אותך כל החיים לא?" שאלתי בניסיון להכשיל ,"אבל אנחנו משתנים במשך החיים ,דברים קורים כל הזמן ,ואת מתחילה משהו חדש כל הזמן ,זה לא כמו השם שלך".

התקשיתי לפתוח את עייני ,הבוקר השמש בחרה להאיר בדיוק על עייני, אני מניחה שזה כי שכבתי בחלק של המיטה הקרוב יותר לחלון. התחכחתי עוד קצת בין הסדינים עד שנמאס היה לי לחפש את לואי לידי ,וכשפקחתי את עייני גיליתי שהוא גם לא בחדר. "לואי?" מלמלתי בעייפות בדרכי אל הדלת. השקט ששרר בבית הזכיר לי את השקט של אז ,לפני 7 שנים ,באותו היום שחזרתי הביתה והשקט היה אחר ,דממת מוות ,תרתי משמע.

"לו? אתה בבית?" קראתי ברחבי הבית ,אין מענה. קצת מפחיד ללכת לישון עם מישהו ובבוקר לגלות שהוא עזב אותך ,לא?

אחרי שהבנתי שלואי לא בבית ,לא דאגתי שהוא לא יחזור ,כי ידעתי שהוא כן ,לפחות קיוויתי. נשענתי על השייש במטבח והרשיתי לעצמי לעצום עיניים ,הייתי ממש עייפה ,אפילו שישנתי די טוב למען האמת ,אבל צלצול הבית הקפיץ אותי מהמנוחה הקצרה שלי על השייש. "הלו?" מלמלתי בקול ישנוני כשעניתי לטלפון. "מאט השתחרר!" קרא קולה של אמבר ,"באמת? עכשיו?" ניסיתי להשמע שמחה ,למרות שהייתי ,באמת שמחתי ,אבל הייתי עייפה מידי מכדי להשמע כך. "כן הבאנו אותו כבר הביתה!" צעקה בהתלהבות ,זה הצחיק אותי ,ואני חושבת שזה ממש נחמד מצידה שהיא ככה דואגת לו ,"הרופאים אמרו משהו?" שאלתי ,"אסור לו לשתות אלכוהול בזמן הקרוב ,רצוי בכלל ,אבל אין סיכוי שמאט לא ישתה בכלל אז בנתיים אני ובלה משגיחות עליו שלא יעשה שטויות" , "אני ולואי נבוא לבקר אותו היום ,אם זה נוח לכם" אמרתי בחיוך שהיה אפשר לשמוע בקולי ,"ברור! אני בטוחה שמאט ישמח ,וגם הגיע הזמן שהוא יכיר את לואי לא?" צחקקה אמבר.

אחרי שניתקתי את השיחה עם אמבר ,שנמשכה קצת יותר מהמתוכנן ,הלכתי אל הסלון בציפייה לראות שם את לואי ,אך גודל הציפיות כגודל האכזבות. נשכבתי על הספה כשפניי נמחצות על הבד ,הרגשתי ממש עייפה ,מותשת ,ובנוסף לזה גם לא הרגשתי הכי טוב ,היתה לי הרגשה ממש רעה ,ואין לי מושג למה ,הרגיש לי שקט מידי ,השקט שלפני הסערה.

שמעתי צעדים איטיים ושקטים ,חיוך התפרש על פניי ,שמחתי שהוא הגיע הביתה סוף סוף ,אבל לא הסתובבתי אליו ,חיכיתי שהוא יבוא. הוא התיישב לידי וליטף את שיערי בצורה שונה מבדרך כלל ,ידו עברה משיערו לעורפי ועברה למורד ידי. "הגעת" אמרתי בחיוך מהוסס מעט ,לואי לא מלטף אותי ככה מעבר לפנים והשיער ,אבל ניסיתי להרגיש בנוח ככל שאפשר. "לואי?" קראתי בשמו כשלא ענה.

"מה גורם לך לחשוב שזה לואי?" נשמע הקול שצמרר את גופי ,חיוכי ירד מפניי ,כשנשימתי נעתקת.

"טום?"