אם אין אני לי - מי לי?

בית

29/5/23, 5:12

אני חושבת שהרגע שבו נפל לי האסימון שאני כבר לא מוצאת את המקום שלי אחרי מה שקרה- קרה זה היה יום שישי אחד כשאני וידיד ישבנו ודיברנו.

אני זוכרת שבאמצע שום מקום זרקתי לו משהו כמו ״אני רוצה הביתה״. זה היה בגינה, ישבנו על השיש שמול החומה. הייתי לבושה בפיגמה מצחיקה והשיער שלי לא היה מסודר ועדיין המקום הזה לא הרגיש לי כמו בית.

זה הכה בי בבום ישר אחרי שאמרתי את המשפט הזה. זה היה כאילו מצאתי שם לרגש שכל הגוף שלי ידע עליו, הרגיש אותו עמוק בתוך הדם שלי.

אני חושבת שאיבדתי את המושג בית כשנפטרת. הכל נהיה כך כל מוזר, משהו בי כבה ואני כבר לא מוצאת את המקום שלי בשום חלק בחיים שלי.

אני בניתוק מוחלט מהמציאות, מעצמי, מהגוף שלי. איבדתי תחושת זמן. איבדתי אכפתיות במה שמתרחש סביבי. אני צופה בהכל קורה בלי התערבות שלי. כמעט כמו כשקברו אותך. זה מלחיץ.

זה רע להגיד את זה אבל אני לא חושבת שחוויתי איזשהו געגוע היסטרי אלייך. זה לא בגלל שאת לא חסרה לי זה פשוט שאני לא מעכלת עדיין שאת לא פה. זה מוזר, אבל בראש שלי את עדיין קיימת. לא משנה כמה פעמים ביקרתי בקבר.

כשעורכים את השולחן לשבת אני תמיד שמה לך צלחת, סכום ואת הכוס האהובה עלייך בדיוק במקום שבו תמיד נהגת לשבת. בדרך כלל אבא מסתכל עליי במבט מרחם, עוטף
אותי בחיבוק ולוקח את הכלים שערכתי לך בחזרה למטבח. הוא מצמיד את הכיסא שלך לשולחן ונעמד לצידי כשהוא לוחץ את ידי חזק עד שמתחילים את הקידוש. אני חושבת שהוא חושב שאני עושה את זה בכוונה.

אני עדיין רגילה להתקשר אלייך. זה מוזר? עברה כבר כמעט שנה ועדיין בכל פעם שיש לי משהו מרגש לספר את הראשונה שאני חושבת להתקשר אליה. לפעמים אני גם ממש מחייגת עד שאני נזכרת שאת כבר לא פה או שהצליל של הטלפון הלא מחובר מכה בי. זאת חתיכת סטירה כואבת.

אני חושבת עלייך המוןןןןןן אבל הרבה פחות ממה שרציתי. זה הגיוני?

אנשים תמיד אומרים לי שאני צריכה לשחרר. לקבל את המוות שלך ולהמשיך הלאה. שזאת הדרך הכי טובה להחלים.

הם בעיקרון מייעצים לי לשכוח. נראה לי אבל שזה הכי מפחיד אותי.

אני ממש מפחדת לשכוח את הקול שלך. יותר מכל דבר אחר. אני לא יודעת למה. אולי זה בגלל שהוא תמיד הרגיע אותי. אולי זה בגלל שאני עדיין שומעת אותו. אולי זה בגלל שלשמוע אותו מחזיר אותך אליי לכמה דקות.

אני לא ממש יודעת מה להגיד עוד. אני מקווה שאת גאה בי. ושאת לא כועסת. בתת מודע אני יודעת שאת במקום טוב יותר אבל הלב שלי לא מוכן לקבל את זה. זה אנוכי לדעתך?