אם אין אני לי - מי לי?

להיות החברה הכי טובה של אנה

13:45, 23/07/23

עכשיו, כשאני עם מוח בריא יותר, כמה שנים מאוחר יותר, אני יודעת להגיד סוף סוף כמה החודשיים עם המחלה הארורה הזאת השפיעו עליי.

אני לא יודעת איך הצלחתי להיכנס אליה בכלל ואני גם לא רואה את עצמי מצליחה לחזור אליה יותר מהסיבה הפשוטה שעכשיו, שנתיים אחרי זה אני מודה שהיא הייתה קשה מדי.

החודשיים עם האובססיה בשם אנה היו החודשיים הקשוחים ביותר בחיי, אלו היו חודשיים ששום דבר לא עניין אותי חוץ מהקלוריות, חודשיים שלא רציתי להרגיש שום תחושה אחרת מלבד רעב קשה. בשלב שאחרי קרקורי בבטן, את הבטן נדבקת לגב.

במשך חודשיים מלאים, הרגשתי ריקה לגמרי. פיזית, הייתי ריקה לגמרי מאוכל, אהבתי וניזונתי מההרגשה שהבטן נדבקת לי לגב, אם היה משהו בקיבה שלי מלבד ריק הרגשתי אשמה.

נפשית, הייתי ריקה אפילו יותר, לא הרגשתי אפילו לא קמצוץ אחד של רגשות כלשהן. במשך חודשיים לא בכיתי, חייכתי או צחקתי מבלי לאלץ אותי לכך. רציתי להיות בודדה לגמרי, הכי לבד בעולם. רציתי גם להרגיש ככה- רציתי להרגיש שאין שום בן אדם בעולם שמתעניין בשלומי- וכמובן שלאף אחד לא הייתה בעיה כלשהי להראות זאת.

היה משהו מנחם בבדידות הזאת, בבדידות הנוראית שיחלתי להגיע אליה. תמיד חשבתי שכשאני אשאר בודדה, יהיה שקט מוחלט ותמיד ניסיתי להגיע אליו כי הראש שלי לא הפסיק לכאוב ולחשוב קדימה. זה היה רעש מחרפן.

רציתי להרגיש בשליטה- החיים שלי סבבו סביב ההרגשה הזאת למרות שאף פעם, לא משנה כמה קשה ניסיתי, לא הצלחתי להגיע אליה. אנה לקחה את השליטה המצומצמת שהייתה למ על עצמי.

אני הייתי בקצה, במשך חודשיים ריחפתי מקצה לקצה בצורה קצת מלחיצה ושום דבר שעשיתי לא גרם לי להרגיש טוב יותר או בשליטה יותר.

למרות שהגוף שלי היה מותש לגמרי ובקושי הצלחתי לקום מהמיטה, קפצתי 100 קפיצות במקום בשעה 4:00 בלילה כדי לחפר על 50 הקלוריות שהיו בתפוח עם הקינמון שאכלתי בתור הארוחת בוקר, צהריים וערב שלי כולם ביחד.

ספרתי קלוריות בצורה מטורפת כשאני שואפת להגיע לסך הכל של 0 קלוריות- אני חושבת שמיותר לציין שזאת מטרה מפגרת, אבל אין מה לעשות, זאת הייתי אני.

ירדתי 10 קילו תוך חודשיים, מלבד ההורים שלי שהיו בשוק, גם הגוף שלי חטף אותו. כבר בחודש הראשון איבדתי את המחזור שלי שחזר רק שנה וחצי לאחר מכן, גם אז לא באופן קבוע. עד היום הוא לא ממש קבוע.

נשארו על הגוף שלי עשרות סימני מתיחה, עשרות סימני מתיחה לבנים ומצלקים שמראים ומזכירים לי את המלחמה שחוויתי ביני לבין עצמי במשך חודשיים. אלו סימני מכוערים.

העצמות בגוף שלי בלטו בצורה קיצונית שלא איפשרה לי למצוא תנוחה לשכב על המיטה בלילה כדי להירדם, לשבת על הכיסא כאב לי בכל עצם בגוף.

לא הפסקתי לחלות במחלות שונות, המערכת
החיסונים שלי קרסה תחת העומס. בשנייה שחזרתי לבית ספר והיה קצת לחץ התפרקתי לגמרי.

וההשפעה הכי מפחידה, היא ההבנה שעד היום, המספר אשר מופיע על חתיכת המתכת מצופת הזכוכית משחק תפקיד חשוב בחיי. אני נוהגת לבדוק אותו באובססיביות- במיוחד בתקופות שאני יורדת במשקל. ירידה של קילו או 2 מבלי שהתכוונתי עושה לי את היום.

אנשים עם המחלה יגידו שחזרתי אחורה, הם יגידו שהמעקב האובססיבי אחרי המשקל מראה שעדיין יש בי איזשהי אנה קטנה שממשיכה לדבר בתוכי. ואני חושבת שבמקום מסוים הם צודקים, אנה מעולם לא עזבה אותי ולעולם לא תעזוב אותי לגמרי. היא הבן אדם היחידי שאני יודעת שתמיד ישאר שם לצידי אבל לא רוצה את זה ככה.

כשחזרתי לאטנט ולרטלין הייתי בטוחה שאני אחזור לשם, אחזור אל המקום החשוך שבמשך כמעט שנה נאבקתי כדי למחוק אותו לגמרי. ובמפתיע, זה לא קרה. האובססיה לא הייתה קיימת בתוכי, לא הרגשתי שום רצון או צורך כלשהו להרעיב את עצמי. איבדתי כל כוח או מוטיבציה להתעסק במשקל שלי בכלל.

כשהייתי בתוך המחלה, גם לאחר שירדתי כמעט 10 קילו והייתי במשקל הנמוך ביותר שלי מזה שנים, ראיתי בעצמי נערה שמונה ומכוערת. הייתי בתת משקל חמור, העצמות בבטן ובאגן שלי בלטו, ירדתי יותר מ2 מידות במכניסיים, ועדיין, שום דבר מזה לא סיפק אותי.

נראתי כמו שלד מהלך, הייתי חיוורת 90 אחוז מהזמן וראיתי שחור בכל פעם שקמתי מהמיטה אבל הערות על כך רק הכניסו בי יותר מוטיבציה וטיפחו את האובססיה המטורפת.
זאת הייתה תחרות אין סופית נגד עצמי, זאת הייתה תחרות ארוכה וגם התחרות היחידה שבה אשכרה הייתי גם הצד המנצח וגם הצד המפסיד.

כבשתי מטרות, אחת אחרי השנייה- קילו אחרי קילו אשכרה ספרה אחרי ספרה. אני לא יודעת למה, אבל לא משנה מה היו המטרות שלי אני חייתי בהרגשה ש37 הוא המספר האחרון, ובאיזשהו מקום גם היחידי שאני מוכנה לקבל. זה מפחיד להודות שמעולם לא הגעתי אליו. אני חושבת שהתחתית היה 40 וקצת.

אני יודעת שבאיזשהו שלב נמאס לי, אני לא זוכרת איך או למה זה קרה- אולי זה היה בגלל שהמספר כבר לא נראה לי רציונלי או שפשוט כבר לא היה אכפת לי אבל אנה השתחררה ממני, ביום בהיר אחד. קמתי בבוקר בגישה של ״על הזין שלי, מציתי״ וחזרתי לאכול מה שרציתי ללא שום שאיפה.

היו לכך השלכות. היו ימים שחזרתי להרעיב את עצמי כפיצוי לכך. זה היה מאבק של שנה שלמה עד שחזרתי לאכול מה שצריך במקביל למחשבות שהתנגנו בראשי. ועכשיו, בדיעבד, אני יכולה להגיד שכל שנייה ובכי בהחלמה הזאת היו שוות את זה.

אז בקיצור, אני לא בטוחה מה קרה והיה שם- מה הייתה האובססיה המטורפת שהניעה אותי ומאיפה היא הגיעה בכלל. אבל אני יודעת, שהיה בי כוח מטורף שגרם לי להתנהג כמו מטומטמת גמורה- כוח שכנראה לעולם לא ישוב אחרי שאנה הרסה אותי, לגמרי אבל.