הוא שיחק בחוץ, בחצר ביתנו.
ראיתי את אחי הקטן רץ אחרי פרפר קטן ולבן, טהור ויפה, כמו נשמתו של אחי.
לא ידעתי איך אני אמורה להגיד לו את מה שיקרה, איך אני ירמוס נשמה פעוטה של ילד קטן, ילד שכל מה שרצה זה טוב ושקט
"אלינה, מתי אני אוכל לפגוש את החברים שלי?" שאל אותי בקול תמים, קול שברירי, אבל ידעתי...ידעתי שברגע שהוא יצא מטווח ראייתי הם לא יהססו הם ירו בו כדור אחרי כדור, בילד קטן
שבקושי יודע דבר. בילד הקטן שבקושי מבין את מהות את העולם, ילד תמים שחולם על יערות ירוקים ורוצה להיות שוטר בעתיד. ילד עם חלומות.
שלא עשה רע מימיו
והכל בגלל האבא האידיוט שלנו שמכר אותנו לעולמו לפני שהלך לעד, עד שהלך תקע אותנו עם החרא שלו, קבר אותנו עמוק בתוך זה
"אני לא יודעת יהל, אבל אני מבטיחה שתוכל מתישהו" אמרתי בהבטחה ריקה, אני מעדיפה שיהיה מבודד מהעולם, מאשר שיצא ויגלה את הרוע שלו. שיצא ויחווה את הרוע שלו על עורו.
"אלינה, אני יכול לשחק בבועות הסבון שלי?" שאל אותי בתחינה, הוא רצה לשחק קצת, רצה להרגיש מעט ילד ככל שיכל.
נמאס לו להסתגר.
נמאס לי לסגר אותו.
כאב לי, בכל נשימה כאב לי, אנחנו קלף המיקוח הוא קלף המיקוח, הוא הבן. הוא כל מה שנשאר מהאנשים האלה שכביכול היו משפחתי, כל מה שהאנשים האלה היו לפני שהוציאו אותי מביתהם זה אנשים שחלקתי איתם קשר דם.
"בטח!" אמרתי לו עם חיוך קטן, הוא לקח את בקבוקון הבועות, הוציא את החלק עם החור הגדול עם החורים הקטנים מסביב, זה היו מכוסה בסבון ומים וראו שקיפות שמעט הבריקה.
הוא נשף אוויר פנימה ושאף החוצה. וברגע שרואים שהוא משחק עם הבועות, רץ אחריהם עם חיוך תמים וטיפשי על פניו, נזכרים.
הוא רק ילד.
הוא לא אדם בוגר.
הוא לא אשם.
זה לא מגיע לו.
האקדח לא צריך להיות מכוון אליו.
הוא לא קלף מיקוח.
הוא לא צריך להיות.
הוא צריך לחוות ילדות.
הוא המשיך לרוץ אחר הבועות ולנפץ אותן אחת אחת
ממש שכמו שכל תקוותיו יתנצפו ברגע שיידע את האמת.
ממש כמו שכל תקוותי התנפצו שגיליתי האמת.
אבל אני גיליתי את האמת ברגע ש״אבא״ הרים את היד וסטר לי בגיל 7.
יהל.
הוא ממש כמו בועות סבון, הוא טהור ותמים אבל תמיד מישהו יפוצץ אותו. תמיד משהו ינפץ את האושר בעיניו. במוקדם או במאוחר.
ואז נשמע קול הרקע. קול שלא אמור להישמע ביום קיצי וחמים שכזה, קול יריות, קול שאומר שתם הזמן.
ובקרוב יהיה כאן גופות מחוררות ומעלות ריח גם מרקיב.
רעש רקע שאומר שנפתחה מלחמה.
הוא מצא אותנו.
ואנחנו
אנחנו לא בורחים.
ממש לא.
אנחנו נסים על נפשנו
♡♡♡♡●♡♡♡♡●♡♡♡♡
אז קטע ראשון, אההה
מקווה שתאהבו
————————————————
מה קורה? החלטתי לשכתב טיפה את הקטע ואני מקווה שתאהבו
