הפסקתי, הפסקתי לרגע ואחרי זה לעוד רגע.
הפסקתי לנשום, שכחתי את הפעולה הכל כך פשוטה מהרגע שנולדים.
זה הפחיד אותי.
זה הבעית איתי.
זה החריד אותי.
הוא צעק עליי, הוא כעס עליי, ריח האלכוהול נדף מפיו, "את כלום, את בקושי הבת שלי, ברגע הראשון שיהיה לי אזרוק אותך מכאן" צעק עליי בקול נגעל, הוא שונא אותי, אבל הוא צודק.
אני לא מוצלחת.
אני כלום.
בקושי לנשום אני יודעת, הוא השליך את בקבוק הבירה לצידי, וחתיכת זכוכית חתכה את הלחי הימנית שלי, נשכתי את שפתיי התחתונות, בתקווה שימנעו מהיבבות לצאת, הוא סובב את גבו בסלידה ממני וחזר להתיישב על הכורסא האדומה והמעופשת שלו,
"לכי טפלי בעצמך" אמר כבדרך אגב וחזר לצפות בערוץ הספורט בטלוויזיה השרוטה שלנו
שרוטה כמוהו.
שרוטה כמוני.
שרוטה כמונו.
עשיתי צעד ראשון שהרגיש כאילו שמו על רגלי משקולת של 100 קילו ושאר הצעדים רצתי במהירות לחדרי, סגרתי את הדלת בטריקה, שמעתי אותו פולט איזה קללה. נעלתי את הדלת והחלקתי עליה, והינה שוב זה קורה
האוויר נעתק בגרון, לא רוצה לצאת, הריאות לא מקבלות כלום. יש שקט סורר וביפ ארוך ומכאיב באוזן.
רגע אחד אני ריקה ממחשבות.
רגע אחרי זה אני רוצה לקפוץ מהגג.
רגע אחרי זה אני שומעת הכל, לפחות ככה זה מרגיש, הקירות דקים.
אני שומעת את השכנים ליד מבלים לילה סוער.
אני שומעת את אבא שלי צועק על הטלוויזיה.
אני שומעת מעליי שירת יום הולדת שמח לשרה.
אני שומעת מתחתי בכי נקי של תינוק.
הכל מסורבל באוזניי
"שקט" אני פולטת בקול שקט, בקושי מצליחה להוציא אוויר, מרגישה את עצמי מאדימה, מרגישה את העורף שלי נשרף. אני פונה לשידה הורודה והילדותית בחדרי ומוציאה את המשאף שלי שכמעט נגמר, "שאיפה אחך וזהו" אני אומרת לעצמי, אני מכניסה את פיית המשאף בין שפתיי, בזמן שאני מרגישה שבכל רגע אני עלולה לאבד הכרה, ואני לוחצת נותנת לו להוציא את אווירו לפי, ואני מרגישה שהחמצן חוזר לריאותיי ואני מתנשפת בכבדות, ומתנתקת מהכל
מהשכנים.
מהחשבות.
מהרגשות.
ושאלה אחת צפה לי בראש, שאלה מנקרת שאיני מבינה
איך שכחתי איך נושמים?
הינה לכם עוד קטע קצר מקווה שאתם אוהבים
