זה היה יום רגיל, ישבתי לי בחדר קראתי ספר ואז התחלתי לשמוע צעקות "אתה לא מחליט עליי!" שמעתי את קולה של אימא צועק בקול רם על גבר. הנחתי שהיא בטלפון.
הרי על מי היא יכולה לצעוק?
"אני אחליט מה שבא לי מירה!" שמעתי את קולו של אבי מחזיר לאמי בצעקה כועסת ורמה, כאילו עוד שנייה הולך להתפוצץ עלייה, לא יכולתי להמשיך לקרוא והנחתי את הספר בצד במיטה
"רוברט אני מחליטה על עצמי! ועל הילדים! אתה חתיכת אידיוט שחושב שיכול להחליט על כל העולם!" אימי צעקה בחריקת שיניים על אבי, אני מחליטה על עצמי? על הילדים? מה אבי עשה,
הם זוג נשוי, הם לא אמורים להסתדר אחד עם השנייה?
"תקשיבי לי יחתיכת חסרת אחריות! הילדים שלי! גם שלי! ואם אני אומר לא זה לא! את לא מכירה אותי מירה אני אגמור אותך!" אבי מטיח על אימי את האיומים הרבים, למה הוא מתכוון, אני קמה מהמיטה ומתקרבת לדלת אבל לא לפני שאני שומעת "רוברט אני אישתך, השם ישמור!" אימי השתנקה בבהלה מהאיומים ובצדק. הגעתי לדלת והנחתי את הראש עם האוזן עליה בכדי לשמוע יותר טוב "אישתי?" שמעתי אם אבי אומר בכעס מהול בצחוק, וגיחוך עצבני ומעליב "הייתי מעדיף להיות עם השטן ולא איתך!, עשרים שנה אני נשוי לכלבה!" אבי הטיח באימי בצעקה מקפיאת דם ואני קפאתי על הדלת.
אבא שלי קרא לי אימא שלי כלבה?
לאישה שהוא נשוי לה והביא איתה 4 ילדים, לאישה שהוא הבטיח את חייו עבורה. מה עובר עליהם!
"באמת היה עדיף אם מעולם לא היינו בקשר! אם היינו מתגרשים וזהו!" אימי צועקת על אבי ושומעים את הכאב בקולה, כואב לה אבל לא פיזית, נפשית הוא שבר אותה, עד עכשיו לא שמתי לב אבל דמעות עלו בעייני, בכתי? בגלל אבא?. "אני רוצה להתגרש מירה, לגמור עם החרא הזה ודיי!" הוא אומר בחוסר אכפתיות בהעלבה והתרסה ושומעים את צעדיו מתרחקים ואז שנייה אחרי דלת נטרקת בחוזקה רבה, ואני לא עומדת בזה ומתפרצת בבכי והתייפחויות, אימא ואבא מתגרשים? אבל למה? 20 שנה הם ביחד, למה לפצל משפחה כל כך טובה ל2 חלקים, אני לא עומדת בזה ויוצאת מהחדר אני צריכה לקנח את האף, אני באה לפנות לשירותים ואז אני שומעת כל בכי חרישי מהמטבח, אני מציצה בעדינות מהצד ורואה את אימי בוכה, אבל לא כמו הדמעות בסיום יב של דניאל, דמעות של כאב ועצב, דמעות רעות, דמעות ששוברות את ליבי, אני רצה לחדרי בשקט וסוגרת את הדלת ברגע שהדלת סגורה אני מתפרצת בבכי חזק ורם, בכי שלא היה מבייש שואה או מוות של קרוב משפחה, אני בוכה והדמעות לא נגמרות, למה אימא? למה אבא? למה לשבור אותי לרסיסים, למה לרסק את הלב שלי לרסיסים ולדרוך עליהם כאילו לא כואב לי מספיק.
אבל....אבל אנחנו היינו המשפחה המושלמת עם האחים המושלמים ו....ההורים המושלמים?
