Tim (the Prophecy) BL

Tim • Trace

הלורד החליט כי ההשראה שלי באה מהחופש שהבחוץ מציע. מהשמש, מהנוף. כך שאני מוצא עצמי קשור בחוץ עם קערה ריקה לשתייה ולאוכל, שאף אחד לא טורח למלא. כמה זמן עבר מאז שבאמת אכלתי? כמה זמן עבר מאז היה נדמה לי כי הלורד השתנה לטובה?
אין זה משנה כעת, לא נשארה אפילו עקבה אחת לשינוי אצל הלורד. השבועה - שיגיע ילד עם דמיון עשיר שיצבע את עולמו של הלורד הרשע - היא לא אלא תקווה כוזבת, סיפור אגדות שסיפרנו לעצמנו במשך שנים, רק כדי להאמין שאור אכן מופיע בקצה המנהרה.

אך לא. לא בקצה של המנהרה הזאת, לצערי. אני עוצם את עיניי, מטיח את אחורי ראשי בקיר. בטני מרגישה ריקה, רעב אפילו לא מכה בי יותר. בתור טים, שרדתי משמעותית יותר מהאחרים, אבל אינני יודע עד מתי זה ימשך. בנתיים נדמה כי הלורד רק משתעשע איתי, מנסה לשבור אותי עד שלא אשעשע אותו יותר, וזה ייתן לו תירוץ טוב לצוד אותי ולהביא ילד שבועה חדש.

אגדה. השבועה הזאת אינה אלא אגדה. היינו כל כך טיפשים להאמין בכך. כיצד ילד יכול לשנות לורד? כיצד ילד יכול פשוט... לגרום ללורד, לנסיך, לאל, לשנות את השקפת עולמו, להניח חיוך שהוא ההפך מאכזר על פניו?

הוא לא יכול.

פותח את עיניי, השמים הכהים של הלילה מחזירים לי מבט צונן. שמי לילה ללא ירח... הכוכבים אף הם רחוקים מידי, ואורם לא מגיע אלינו. חושך עוטף אותי, ואני מוצא בו נחמה. הדמיון שלי, הדמיון שלי...

״היו היה פעם,״ אני לוחש לעצמי. ״שמים זרועי כוכבים. הכוכבים האירו דרכו של ילד אבוד, אחד שאיבד את עצמו ואת ביתו, ומצא נחמה אל על, בשמים הכהים. למזלו, בעולמו, השמש לא זרחה אלא לילה אחד בשנה, והוא היה לאדון הירח והכוכבים והלילה. אבל החיים בודדים שם, בצמרת...״ קולי דועך, ועיניי כבדות, ואני נרדם. עם דמיון עשיר ובטן ריקה ונשמה ריקה יותר.

מכה חזקה על גבי מחזירה אותי לחושיי. ״קום, עבד, קום!״ עוד מכה, אני נאנק. ידיי פרוסות לפניי, ואני משדל את כל כוחי כדי לקום, אך רגל דורכת על גב כף ידי. כאב נזרק במעלה זרועי, ואני מחניק יבבה. בעיניים פקוחות בקושי, אני מבחין כי אלה שלושה משומריו של הלורד. ״עמוד!״ האחד הדורך על ידי נוהם, ואז הם שלושתם שואגים בצחוק. לבי כואב, ונשמתי חלולה מידי, ואינני נאבק ואינני מנסה לקום כי אין לכך מטרה.
אז במקום להיאבק, אני בורח למקום שאני יודע שלא יאכזב אותי.

אני בורח לדמיון שלי.

לבוש בבגדים הולמים, אני נמצא בחצר מלוכה. עדיין בתפקיד משרת, אבל לא כילד של שבועה. אין כאן ילדי שבועה, רק אנשים שלא שפר עליהם מזלם. הוריי עבדו בשביל המלוכה, ועכשיו זה תורי. הנסיך האמצעי בדרכו אלי, אני מבחין. אני מחייך לאחיינים שלו עליהם אני משגיח, וקד קידה עמוקה לכבודו. ״טים,״ הוא אומר, אני מכווץ את גבותיי, קולו נשמע מוכר... ״טים.״ הוא חוזר שוב, ואני מזדקף והוא נראה כמו הלורד, ״טים.״ הוא אומר שוב, ואני מבין שזה לא חלום יותר, הלורד...