אינני יכול לתאר כיצד זה מרגיש בשבילי. לבקר בעיר לאחר שבע שנים שלא יצאתי מהאחוזה של הלורד. פנים מוכרים חולפים על פניי, אבל אני יודע שאולי אלה פנים שראיתי בדמיוני. שבע שנים – כולם משתנים בזמן הזה. אני אף יודע שגם לוּ ראיתי אחד ממשפחתי, הם לא יזהו אותי, ואני לא אזהה אותם.
״טים.״ הלורד אומר, אבל קולו כמו נבלע מתחת לשכבה עבה של מים. כל שאני יכול לשמוע זה את הדיבורים מסביבנו, עיניים פעורות לעברנו. בכל שבע השנים שלי אצל הלורד, לא נתקלתי בפעמים שירד לעיר. הוא תמיד שלח את אנשיו, לא את הטים, אף פעם לא את הטים. לפני שאני נהייתי טים רשמית, ראיתי ארבעה טים מתחלפים, ואז הגעתי אני. אינני יודע מדוע נדרשתי אני מוקדם, אבל כך קרה. בשנים האלה ראיתי דברים שהיה עדיף לו לא ראיתי, חוויתי את הגיהינום על ידי השטן בעצמו. דברים שטים עשו שאני נענשתי עליהם... תלמד דרך הטעויות שלהם, כדי שאתה לא תטעה בעצמך! היה ההסבר של הלורד. הצלקות...
יד על כתפי, אחיזה חזקה, בטוחה. אני נבהל, מנתר במקומי. השתנקויות מסביב כשאני מבין שזה הלורד בעצמו, רוכן עם ראשו קרוב מאוד אלי. ״טים.״ הוא אומר, קולו חלש ונמוך ומעביר אינסופור צמרמורות של פחד בגופי. ״תסלח לי, לורד,״ אני לוחש, משפיל מבט. מה אם חלק מזוגות העיניים האלה הם משפחתי? חברים שהיו לי בעבר? האם... האם אי פעם היו לי...? ״שים לב לדרך, טים. התקדם יחד איתנו, ותחדול לעמוד ולבחון כל דבר.״ קולו קר, עיניו הקרות לבטח מחפשות את שלי, עוברות על פניי שוב ושוב ושוב עד שארים את מבטי. אך אני מוצא את נעליי הקרועות המעניינות ביותר כרגע. הנעליים שהלורד הביא לי לפני הציד...
אני מהנהן אחד איטי, לא בטוח. כל כך הרבה מבטים עלינו... הלורד נוקש בלשונו, ובין רגע השומרים מתחילים לנבוח, "התעסקו בעניינכם, עבדים!" וכובד משקל המבטים מוסר ממני כמעט מיד, ואני מרגיש כאילו אני יכול לנשום שוב.
לאחר זמן הליכה לא מבוטל, אני מגיע למסקנה שהלורד לא ירד לעיר למטרה מסויימת – רק כדי להפחיד את התושבים. אחד משומריו אוחז במושכות של סוסו של האדון, החמישה האחרים מקיפים את הלורד כמו היו לחומה. אני מתהלך היכן שהוא מאחוריהם, בניהם אבל מספיק רחוק מהם. לא חלק מהצעדה האכזרית שלהם.
לעולם לא חלק מהם.
אחת לכמה זמן אני מרים את עיניי, מסתכל על דוכן צבעוני או על ילדים קטנים המשחקים, לא מודעים כרגע לאימה ההולכת בניהם. מבטי נח על קבוצה קטנה של ילדים המשחקים במשהו שנראה כמו כדור, זורקים אחד לשני וצוחקים בעת שהמבוגרים מנסים להשתיק אותם. הס, הם לבטח אומרים. הס או שהוא ישים לב אלינו. הס, או שהוא יקח גם את ילדנו. הם לא אומרים זאת בקול, אבל אני שומע את המילים האלה, כי בזיכרון מאוד רחוק... אמא עומדת במטבח, והיא מדברת עם הידיים, אבא לבטח עומד שם, והיא אומרת לו, הוא יקח את... וישאיר לנו רק את... הילד שלי, ... היפה שלי... עם דמיון כזה, ... כלי נשק מאוד מסוכן... חייב להסתיר את... ואבא מסכים עם כל מילה, ויום אחרי זה דפיקות בדלת כשאמא לא בבית ואנשים מאוד גבוהים ו... פתאום שתיקה רועמת יותר עוטפת אותי, ואני חוזר למציאות לראות את הכדור של הילדים ממש ליד רגליו של הלורד, המכנס שלו מלוכלך עם כתם עגול ומכוער.
YOU ARE READING
Tim (the Prophecy) BL
Genç Kurguאף אחד לא יודע איך ומתי היא התחילה, הנבואה. הנבואה לפיה האדונים השולטים על העיירות הופכים אכזריים יותר ויותר עם כל שנה על הכס, הנבואה לפיה קיימים אנשים בודדים המעזים לדמיין עולם אחר, טוב יותר. נבואה לפיה אותם אנשים הם היחידים המסוגלים לעדן את ליבם...
