הלורד דבלין הגיע לבקר, מלווה בטים שלו.
אנחנו נמצאים בחדר שהלורד אירח בו את הלורד אדי, בחדר בו הלורד אדי כמעט חנק אותי למוות. בחדר בו הלורד הבין משהו, כי הוא החל להשתנות באמת לאחר מכן. טים של הלורד דבלין ואני יושבים בקצה החדר, על הרצפה, רחוק מהלורדים. אנחנו יושבים בשתיקה כאשר הם מדברים, ומנסים להאזין.
משרתים נכנסים עם לחדר לפתע, מביאים להם מזון, קצת מאפים, תה, אגוזים. האדונים צוחקים ביניהם. אני מסתכל על הטים שלידי. ״הלורד דבלין נראה נחמד,״ אני אומר, צופה בגופו של הטים מתקשח. פניו העצובות הופכות עצובות יותר. ״עכשיו,״ הוא לוחש, עיניו פוגשות בעיניי רק לרגע קטן. ״אבל הוא לא... הוא לא היה ככה,״ יד אחת שלו עולה לצווארו, ואז אני מבחין בצלקת המכוערת שיש לו שם, ובמפרק ידו. אני מכווץ את גבותיי. ״הלורד דבלין... הוא- מה הוא עשה לך?״ אני לוחש בדאגה, מניח יד על כתפו של הטים, אשר מיד מתנער ממנה ומביט בי בכזאת אימה. כשהוא מבחין שזה אני, הוא נושם עמוק ומנער את ראשו. ״הלורד דבלין טוב אלי,״ הוא אומר בקול קטן, אבל זה לא באמת נשמע כאילו הוא מתכוון לזה, אלא יותר אומר זאת כדי לשכנע את עצמו שזה אכן כך. אני מהנהן, ונותן לשקט ולדיבוריהם המרוחקים של הלורדים לעטוף אותנו.
הלורד סיפר ללורד דבלין שהוא שחרר את השומר ההוא, שהחזיק את השוט. הלורד דבלין נראה מודאג מהאמרה הזאת. ״אבל יש לך רק חמישה שומרים עכשיו.״ הוא אמר לו. הלורד מנופף בידו. ״זה רק לכמה זמן, עד שהוא יבין כי אינני מוכן לסבול התנהגות כזאת יותר.״ הלורד דבלין מניד את ראשו, כנראה שאינו מסכים עם התנהגותו של הלורד קיאראן. אני מכווץ את גבותיי, מדוע שהלורד דבלין יתנגד לכך? שהרי הלורד קיאראן לא הרג את השומר בסוף...
״אינני בטוח כי חינוך באופן הזה הוא טוב...״ אומר הלורד דבלין, וזה ברור שהלורד קיאראן אינו מסכים איתו, כי חיוך אכזר מוצא מקומו על שפתיו. "אתה באמת מרצה לי על דרך חינוך, אה? דבי, הלורד שהמציא את האימה?" קריאת תיגר בקולו של הלורד קיאראן, מרחוק, אני רואה אותו מרים גבה, כל ארשת פניו מתגרה בלורד דבלין. במבט חטוף על הטים שלו, אני מבין שהלורד דבלין אינו נחמד כפי שנראה. אני משפיל את ראשי לידיי, מכווץ את גבותיי, למה הלורד דבלין מתכוון כשאומר שזו אינה דרך חינוך טובה? עכשיו, אני מסיט את עיניי לטים של הלורד דבלין, מבטו החיוור אומר לי כי הוא יודע את כוונותיו של הלורד שלו. אינני מעז לשאול אותו.
"טים." זה הלורד קיאראן, אני מיד זוקף את ראשי, מוצא את שני הלורדים מביטים בנו בעיניים סקרניות. ואז ההבעה הזאת נמחקת מפניו של הלורד קיאראן, והיא חוזרת להיות קרה. "גש הנה."
משיכה קטנה בשרוול שלי, אני מביט בטים של הלורד דבלין, עיניו גדולות ודואגות ומלאות בכל כך הרבה אימה. אני משתוקק לשאול אותו מדוע חושש הוא כל כך מפני הלורד דבלין, שהרי הוא מתנהג בכזאת רכות כלפי הטים, לפחות בפעמים הבודדות שראיתי אותם. הלורד שהמציא את האימה, כך הלורד קיאראן קרא ללורד דבלין לפני רגע. עיניו הרדופות של הטים שלו לבטח עברו את כל הגיהינום עד שאיבדו כל ניצוץ שהיה בהם. לבי כואב. אני מחייך אחד קטן ומנחם לעברו של הטים של הלורד דבלין, ולמרות רצוני להניח יד על כתפו או לאחוז בידו בצורה מנחמת – אינני עושה זאת. "בוא, טים של הלורד דבלין – הכל יהיה בסדר," וכשאני אומר זאת בקול חלש, מביט בפניו המפוחדות של הטים, אני באמת מקווה שזה יהיה כך, ושהלורד דבלין לא יזנק עלי כמו שהלורד אדי זינק.
כשאנחנו נעמדים מול הלורדים, הלורד דבלין מציע לטים שלו ולי חיוך קטן, קפוץ שפתיים, עם גבות מכווצות. אני גומע רוק, מרגיש את הטים של הלורד דבלין עומד כפוף מאחורי. "הלורד?" אינני מביט בפניו של הלורד שלי. ראשי מושפל. אני רואה את הלורד מושיט ידו קדימה ואוחז בצלחת עם עוגיות. נדמה שחול תקוע בגרוני, כי פי יבש לפתע ואני מרגיש חנוק. אינני מעז להשתעל, או לעוות פניי באי נוחות. רק מאגרף את ידי.
כשהטים של הלורד דבלין מבחין בשריריי הקפוצים, הוא מחזק את אחיזתו בחולצתי ומתקרב אלי. אני רוצה לגחך אחד נטול הומור, הלוואי שיכולתי להגן עליו אם הלורדים לפתע יתעצבנו. "למה שלא תתכבדו, טים?" זה הלורד שלי אומר זאת, מניח את צלחת העוגיות קרוב יותר אלינו. הלורד דבלין מהמהם בהסכמה. לבי פועם כמשוגע בחזי, בלבול גורם לי לכווץ את גבותיי. מאחורי, הטים של הלורד דבלין מתקרב עוד צעד לכיווני. ידי רועדת כאשר אני מושיט אותה לעבר צלחת העוגיות. אני גונב מבט מהלורד קיאראן, רק כדי למצוא אותו מרים גבה אחת, וחצי חיוך זחוח על פניו. כשהוא מרים את הגבה השנייה במבט קורא תיגר, ידי קופאת על מקומה ונשימתי נעתקת מגרוני. אני מיד מושך את ידי אלי וצועד אחד אחורה, גורם לטים של הלורד דבלין לפסוע אחורה גם. הלורד קיאראן משחק בי. הוא נהנה מזה, אני מבין. רגע אחד הוא נחמד, רגע אחר הוא לא שונה מהלורד שאני מכיר מזה שבע שנים.
אני חושק את לסתותיי, משפיל את מבטי. לבי מפרפר בפחד. ״טים- מתנצל,״ אני ממלמל. גונב מבט מהטים של הלורד דבלין שמאחוריי, אשר ידו עוד אוחזת בחוזקה את הבד הקרוע של המדים שהלורד הביא לי. ״ספר לי, טים,״ הלורד אומר, קולו כפי שאני זוכר היטב – זחוח, מתנשא. הלורד שבטח בי מספיק לספר סיפור לילדי העיירה הוא אינו הלורד היושב לפניי. כשאני מביט בלורד דבלין, הוא אינו נראה מופתע. אבל משהו בהבעתו... האם זאת אכזבה? אני משפיל את מבטי מיד. ״ספר לי, האם נהנית בשעת הסיפור שלך עם הילדים?״ הלורד קיאראן שואל, אני גומע רוק בקושי. ״האם הינך יודע באיזה מחיר הושארת לבד עם הילדים? טים, השומר שחזר איתי, אינך תוהה לאן הוא נעלם?״ אני מכווץ את גבותיי, קולו של הלורד הופך אפל. הלורד דבלין מניח יד על כתפו ואומר לו לחדול, אבל לא נראה שהלורד קיאראן מעוניין להפסיק. עד שלא יצפה בי כואב, הוא לא יפסיק, אני יודע. מאחורי, טים של הלורד דבלין מתקרב כה קרוב שמישהו עלול לטעות ולחשוב שאנחנו אחד. ״תשאל, טים, תשאל מה קרה לשומר!״ הלורד מרים את קולו עכשיו, אני מזנק במקומי. חושק את שיני, אני שואל מה עלה בגורלו של השומר, וזה מעלה חיוך חולני על פניו של הלורד. ״הוא במרתף, כמובן. בתא שאתה מכיר טוב יותר בכל אחד אחר. איך עוד אפשר לחנך חיות פרא כמוכם?״ אבל הלורד לא באמת רוצה תשובה. הוא רק רוצה להזכיר לי, שוב, שאין לי לאן לברוח.
אני זוכר את המרתף. אני זוכר את הריחות שם, את שרשראות הברזל. את הדם על הקירות. חדר קטן כל כך... לא מזמן הייתי בו, אז, כשהלורד אמר כי הוא מבקש לצוד אותי. להחליף אותי. אני מכיר את החינוך שהלורד קיאראן מתייחס אליו, הייתי שם בעצמי. בחשש על חיי, החזקתי את הסכינים בעצמי, ודם שלא שלי היה על ידי. והשומר הזה, שרק רצה לעשות את עבודתו... אני חושק את לסתותיי. לבי מדלג על פעימה.
הלורד קיאראן רק רוצה להזכיר לי את הדם שעל ידיי.
—
שיהיה לנו סופ״ש שקט, שבת שלום❤️❤️
(מחשבות?)
YOU ARE READING
Tim (the Prophecy) BL
Teen Fictionאף אחד לא יודע איך ומתי היא התחילה, הנבואה. הנבואה לפיה האדונים השולטים על העיירות הופכים אכזריים יותר ויותר עם כל שנה על הכס, הנבואה לפיה קיימים אנשים בודדים המעזים לדמיין עולם אחר, טוב יותר. נבואה לפיה אותם אנשים הם היחידים המסוגלים לעדן את ליבם...
