כשחסרי טאקט נפגשים

עוד פרק שקיים

הארי:

למחרת בבוקר התעוררתי וראיתי שכל חבריי עוד ישנים. אה, לא, בעצם מיטה אחת הייתה ריקה. איפה פרסי? חשבתי, בזמן שקמתי והתחלתי להתארגן.
טוב, בטח החליט שלא ממש נוח לו במיטה של נוויל. באמת לא הבנתי למה הם החליפו מיטות, אבל שיהיה.
היום הוא היום הראשון של הלימודים. זה העלה בי קצת ריגושים, בכל זאת, חזרתי למקום שאני מרגיש בו הכי בבית. אבל מצד שני.. טוב, זה בכל זאת לימודים.
אני ורון נפגשנו עם הרמיוני בחדר המועדון של הבית.
"נלך לארוחת בוקר?" שאלתי.
"אולי כדאי לחכות לפרסי, הוא לא ממש מכיר את הדרך וחבל שהוא יחפור לנו כל היום רק כי הוא רעב כי הוא פספס את הארוחת בוקר." אמר רון. הרמיוני הסתכלה עליו בגבות מורמות, כמצפה שימשיך."ו…?" היא אמרה.
"..וזהו, מה?" רון הסתכל עליה באי הבנה.
"וכי אתה נחמד ורוצה לעזור לו!" היא אמרה.
"כן… את זה נשאיר לך." הוא אמר והיא דחפה לו מרפק בצלעות.
"אתם יודעים בכלל איפה הוא?" שאלה הרמיוני.
"אה.. לא," אמרתי. "ואני לא ממש מתכוון לפספס את הארוחת בוקר רק כי אני צריך לחכות לו או לחפש אותו." התקדמתי לכיוון התמונה הגדולה שהיא היציאה מחדר המועדון.
"למי צריך לחכות או לחפש?" שאל פרסי שבדיוק נכנס.
"לך. איפה היית?" שאל רון עם גבה מורמת.
"הלכתי לנסות לחקות את הפרצוף שלך במראה בשירותים. למה?"
"מה?"
"כלום."
הם החליפו מבטים של 'אני יודע מה אמרת' ושל 'אני יודע שאתה יודע מה אמרתי ואנחנו נעמיד פנים שלא למרות שזה לא באמת רציני'
בסוף הלכנו לארוחת בוקר ולא, לא פספסנו אותה.
דרך אגב, פרסי אמר שהיא הייתה טעימה. הודעה ממנו.
ולשם שינוי אני אסכים איתו במשהו.

לאחר מכן כל אחד הסתכל במערכת שעות שקיבל, ניסינו להשוות את השעות כמה שיותר אחת לשנייה, כדי לראות עד כמה אנחנו ביחד בשיעורים.
"אה..יש לי אחר כך את התגוננות מפני כוחות האופל. מה לך?" שאל רון.
"גם כן, מעולה! נהיה ביחד. מה איתך, הרמיוני?" העברתי את השאלה אליה.
"גם, תגידו התארגנתם בכלל שאתם כבר מדברים כאילו יש לכם את כל הזמן שבעולם ויום הלימודים לא באמת הולך להתחיל?" היא שאלה בעודה מעמיסה ספרים על השולחן בחדר המועדון, שאליו חזרנו כדי להתארגן, מה ששכחנו לעשות אתמול. כן, גם הרמיוני. שבדרך כלל היא המסודרת שמקדימה הכל כמה שיותר, אבל אתמול היא שכחה +לא הספיקה. היא תירצה את זה בתור זה שהיא מדריכה ושהיא לא יכלה לעשות משהו ממש בחדר המועדון עם כל החדשים שהיא מדריכה.
הסתבר שגם לפרסי יש אותה המערכת כמו לכולנו, מה שלא חימם לי את הלב בשום צורה.
נראה שהוא דווקא די שמח מזה, לא ידעתי איך להגיב לתגובה שלו, אני אמור לדאוג שהוא שמח להיות איתי? או שלהיות שמח שמישהו רוצה להיות איתי למרות כל השמועות?
טוב.. לא משנה, נקווה לטוב.

פרסי:

שנת לימודים חדשה בתיכון של קוסמים, מעניין. רק מה שעוד יותר מעניין זה; כמה זמן הם חושבים שהם יסבלו אותי כאן. כאילו, אנשים. אתם יודעים את ההיסטוריה שלי.
בארוחת בוקר ראיתי כל מני פרצופים עייפים שפחות שמתי לב אליהם לילה קודם, כי אני עצמי הייתי עייף. גם עכשיו אני עייף, אבל עכשיו התעוררתי וגיליתי שכל זה לא היה סתם חלום, וטוב, הגיוני, אני לא מגדיר את עצמי כבעל מוח מפותח מבחינה דמיונית או איך שלא קוראים לזה.
כולם היו לבושים בשחור, עם חולצה לבנה מתחת לשמלה, כן כן, גם הבנים לשבו את השמלות המוזרות האלה, והם עוד ציפו שגם אני אשים כזה, כאילו, אנשים, באיזה עולם אתם חיים?! אה, נכון, בעולם כזה שזה מקובל ללבוש ביום יום כמו להלוויה.
התלבשתי כרגיל. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, ואף אחד לא יחליט שאני אראה בהלוויה כשאני אמור ללמוד. זה פשוט לא הולך ביחד.
הלכתי עם הארי, רון והרמיוני לכיתה בתוך כל התירה הזאת, ותקשיבו שהיא ענקיייתתת!! אם הייתי הול לבד, די בטוח הייתי נאבד, ואז מפספס את כל היום הראשון.
טוב, בכל אופן, נכנסנו לכיתה גדולה כזאת, שמסודרים בה השולחנות בשורות כאילו בן אדם קפדן מאוד החליט לסדר את הכיתה.
כולם התיישבו נרגשים ופטפטו אחד עם השני, אף אחד לא ממש שם עליי או על הארי צומת לב מיוחדת, חוץ מכמה מבטים שראיתי שהגניבו לכיוונינו.
פתאום נכנסה קרפדה לכיתה. או, סליחה, קרפדה אנושית, שמסתבר שהיא.. המורה שלנו?!
ברצינות עכשיו, אנשים. אני לא אוהב להיות גזעני, אבל אני די בטוח שיש לי יותר מח מלקרפדה. אז שהיא תלמד אותי?!
ראיתי שהחיוך הנרגש על פניהם של הארי, רון והרמיוני נמחקו ברגע שראו אותה פוסעת את צעדיה הראשונים לכיוון שולחן המורה.
כולם כבר היו עם המקלות המכושפים שלהם בחוץ, מוכנים להכין עציצים.
"תכניסו שרביטים, לא יהיה בהם צורך בשיעור הזה." כולם החליפו מבטים המומים אחד עם השני בכיתה אחרי שהקרפדה אמרה את זה. "תוציאו את הספרים במקום." טוב נו זה שני דברים שאני לא טוב בהם, אחד, מקל שאמור לפעול איך שאני רוצה, שכרגע עוד לא ניסיתי, ולקרוא.
הוצאתי את הספר כמו ילד טוב, אבל נעצתי את מבטי בקרפדה המהלכת, היה נדמה לי כאילו כל שניה היא הולכת לחרוץ את הלשון שלה החוצה ולבלוע זבוב. מוסר רק שהיא לא הייתה ירוקה, אולי היא לא יודעת להתאים צבעים כמו כל שאר הבנות בערך, במקום ירוק היא לבשה ורוד, תגידי את מורה או גננת?

היא הסתכלה עליי. "יש משהו מיוחד שאתה מסתכל עלייו ורוצה לשתף בו את כולנו?" היא ירתה לעברי.
"עלייך.." מלמלתי וכל הכיתה צחקה. היא נעלה את לסתה.
"תבוא אליי אחרי השיעור, אדון..?"
"מלך הים." אמרתי לה. היא הרימה גבה.
"מה השם שלך?!"
"בשבילך. מלך הים. או המלך שלך בכללי." היא נעצה בי את עינייה, שאם היו יכולות לשרוף כבר הייתי פחם. "קום." היא אמרה. הסתכלתי עלייה. "אבל הכיסא שלי סבבה, אני לא צריך להחליף אותו." אמרתי לה. החלטתי שאני לא אוהב אותה. גם הארי, רון והרמיוני היו נראים כאילו הם מכירים אותה כבר והיא לא בן אדם טוב. למרות שהם גם מסתכלים עליי ככה. אבל יש להם סיבה. לא מוצדקת ממש, אבל כנראה שהיא עשתה משהו.
היא נגשה לעברי ופשוט תפסה לי בחולצה וקירבה אותי אלייה.
"אתה לא תתחצף אליי, אדוני הצעיר, אני המורה שלך ואני מחליטה עליך ואתה לא תתנהג אליי ככה, מובן?!" היא נשמה לי על הפרצוף. זה לא מצא חן בעיניי.
"טוב?" העיקר שכבר תעזוב אותי ותתרחק עם הריח המסריח שלה. כשהיא עזבה אותי והחלה ללכת לקדמת הכיתה אמרתי; "היית דווקא נראית נחמדה יחסית בהתחלה. אבל טוב..." היא התקרבה אליי בעצבים, ואני דמיינתי את הקיטור שיוצא דרך אוזנייה. היה נראה כאילו היא באה להכות אותי.
"אםאתמרביצהלתלמידלאתוכלילהיותמורה!" אמרתי והתגוננתי עם ידיי. היא נשמה עמוק. ואז צרחה: "צא מהכיתה שלי!!" הרמתי את ידיי. אולי יש סיבה ללמה מוציאים אותי כל הזמן מהשיעורים.

_____________________________________________________________________________
לא יודעת עד כמה הפרק היה טוב.. אבל לא העליתי כבר שנה בערך...

לא מזמן היה מבצע בג'נין של צה''ל. והחבר הכי טוב של אחים שלי, שהיה שם, נהרג, לפני חמישה ימים כבר... אז אני יודעת שהפרק הזה שמח מדי בשביל זה, ואני חייבת להגיד שלא כתבתי הכל עכשיו, אבל מן הסתם הוא היה רוצה שנמשיך לשמוח.. הוא היה בן אדם ממש טוב. אז אם תוכלו להוסיף בתפילה שלכם; לעילוי נשמת דויד יהודה בן משה בנימין.
תודה. העליתי את הפרק בשביל לכתוב את זה.. ובגלל זה אני גם לא בודקת את הפרק. אז תתמודדו עם טעויות וכאלה..