אוקיי, אז, בגלל שאין לי כח לחכות עד שיהיו תגובות או הצבעות, החלטתי להמשיך לפחות עד איפה שהפסקתי לכתוב רק בעצם עד איפה שיש פרקים מלאים (נקודות מבט). וגם בגלל שיש לי חברה שקוראת את זה ומחכה להמשך.....😁. אני מקווה שאהבתם, כי אם כן, נראה לי שאולי תאהבו גם את ההמשך....
פרסי:
הליצן הזקן שהתברר שקוראים לו דמבלדור הביא לי פתק ואמר לי: "תשנן".
הסתכלתי על הפתק ונסיתי לקרוא, וכמו כל הפעמים, המילים התערבבו לי מול העיניים.
אני דיסלקט, זה אומר שקשה לי לקרוא יותר מכל אחד אחר, אלא אם כן גם הוא דיסלקט.
"אה.. קראת? עכשיו תביא לי את הפתק ותחשוב על מה ששיננת הרגע."
אמר לי דמבלדור.
הרגשתי נבוך.
"אה.. אני.. אני דיסלקט.. אני לא כך כך מסוגל לקרוא.." אמרתי לו בשקט.
הסתכלתי על הארי, שהיה לידי, חששתי שהוא יצחק עליי או משהו, אבל הוא רק בחן אותי. הסבתי את מבטי.
"אה.. אוי, אני מבין," אמר דמבלדור, שהיה נראה שהבין שהייתי נבוך.
"אם כך, הארי," הוא הושיט לו את הפתק.
הארי קרא מהר והחזיר אותו לדמבלדור.
האיש עם העין המסתובבת הכחולה שרף את הפתק בקצה של מקל. בהיתי בו. "איך עשית את זה?" שאלתי אותו.
הוא חייך חיוך מעוקם.
"תחשוב על זה," אמר להארי, והבנתי שהוא לא מתכוון לענות לי על השאלה.
פתאום הבתים מספר 11 ו-13 נדחקו לצדדים, ובין שני הבתים נדחק עוד בית שהתרחב בחלל שנוצר בין שני הבתים.
פערתי עיניים.
הארי גיחך אליי.
האמת שהוא לא יותר טוב מקלאריס, כשחושבים על זה, לפחות כשפגשתי אותו *הוא* לא ניסה להטביע את הראש שלי באיזה שירותים ישנים.
נכנסנו לתוך הבית.
לא האמנתי שאנשים באמת *חיים* שם, הכל היה או מאובק או מבולגן או שניהם ביחד.
האיש המצולק עם העין סגר אחרינו את הדלת ונהיה די חשוך.
ילד ג'ינג'י וילדה עם שיער מקורזל רצו למטה במדרגות.
"הארי, חזרתם!" אמרה מקורזלת השיער בקול שנשמע כמו אחת החניכות הרברבניות מביטן אפרודיטה במחנה החצויים.
שני הילדים חיבקו את הארי (ההוא עם הזיגזג, כן?) וסוג של קדו לזקן שיש לו שם מסובך.
אחרי זה הם הסתכלו עליי ובחנו אותי במבטם.
זעתי באי נוחות.
גברת שמנמנה עם שיער ג'ינג'י ועם הבאה די מתוחה על הפנים נכנסה.
"רון, אולי תראה לפרסי איפה הוא ישן?" שאלה. או, יופי, פעם ראשונה שמישהו מהחבורה הזאת שקוראת לעצמם קוסמים קורא לי פרסי ולא בשם המלא שלי. אבל עדיין.. תהיתי מאיפה היא יודעת את השם שלי ואם הזקן המצחיק עם הכובע המשולש והמשקפיים הקטנים סיפר לה עליי.
"בא," אמר לי הילד הג'ינג'י. אני מניח שהוא הבן שלה. ומן הסתם הוא מי שפנתה אליו.
עליתי אחרי הילד הג'ינג'י, הילדה המקורזלת והילד עם הזיגזג על המצח במדרגות.
הבית היה חשוך והזכיר לי קצת את עליית הגג של האורקל במחנה.
תהיתי למה הם לא מדליקים איזה אור.
הגענו לחדר שהידית שלו הייתה בצורת נחש, מעניין, הם אוהבים שמכישים אותם?
"אתה ישן כאן, איתנו, אתה במיטה הזאת. כמו שאתה רואה יש עליה סדינים מקופלים בשבילך, אתה יכול לשים אותם על המיטה ולהתארגן. אם תצטרך עזרה רק תבקש." אמר הג'ינג'י.
"תודה אה-" "קוראים לי רון וויזלי." הוא הציג את עצמו.
"נעים להכיר" חייכתי והושטתי לו יד ללחיצה. נראה שהוא היסס בהתחלה אבל הוא לחץ לי את היד בסופו של דבר.
"אה.. אני מניחה שגם אני צריכה להציג את עצמי, קוראים לי הרמיוני גריינג'ר." אמרה המקורזלת. לחצתי לה את היד בחיוך.
"טוב.. המיטה שלך." הזכיר לי הארי.
"כן, המיטה שלי." אמרתי לו בחזרה.
הלכתי לכיוון המיטה שנתנו לי כדי לסדר עליה את המצעים.
הרגשתי שהם נועצים בי מבטים, גלגלתי לעצמי עיניים. איך שהם פוחדים ממני. זה אפילו קצת הצחיק.
YOU ARE READING
כשחסרי טאקט נפגשים
Fantasyיום אחד, הארי מגלה שלוולדרמורט יש נכד. הוא רותח מזעם על עצם כך שלוולדרמורט היתה החוצפה להקים משפחה למרות כל אלו שהרג. הוא כועס על הנכד עוד לפני שפגש אותו. אך כשהם נפגשים... הכל משתנה ביום בהיר אחד, פרסי מגלה שבנוסף לכך שקרונוס הוא סבו, הסבא מהצד השנ...
