כשחסרי טאקט נפגשים

הירידה מהרכבת.

טה..טה..דההההההה!!!!!!! !I'm baaaaaack
התגעגעתם אליי? או אל הסיפור? 🧐🧐🧐🤨 חחח
וואי תקשיבו (ולפינת החפירות) התחלתי אולפנה, מה שאומר שבאולפנה לא מסכימים עכשיו פלאפונים, מה שאומר שהחלפתי לנוקיה, ואני לא יכולה לכתוב לכם כל שבוע! לא שאני עושה את זה גם ככה אבל בוא נגיד שאני יותר כתבתי בחופש. נראה לי. קיצרררר המשכתי לכתוב קצת ואז פתאום קלטתי שיש לי מספיק לפרק, הייתי כזה : "וואלה, יש לי לעוד פרק! אז יש לי שכל!" אחותי הסתכלה עליי כזה:'מה נסגר?' (זה היה עוד שנייה אחת בלילה אתמול אז אל תשאלו למה קמתי רק עכשיו.) חחח קיצר היא הייתה כזה :"ולא עלית על זה עד עכשיו?"
וואי טוב אני אשמור את שאר החפירות לסווווףףף, תהנו! ותשימו מלא כוכביםםם! שיהיה כמו השמייייםםםם!!! ותגובותתת זה ממש נותן מוטיבציה להמשיך לכתובבב טוב יאללה תהנו
ודרך אגב פשוט לא היה לי איך לקרוא לפרק, זה למה זה נשמע שאני מורחת את זה. חחח ביי.

פרסי: [תודו שהתגעגתם לראות את זה]

מחוץ לרכבת ראינו עצים חולפים. ועוד עצים. ועוד עצים. לא היו כל כך נופים מעניינים. שאלתי את עצמי איפה בית הספר הזה נמצא, התחלתי להתחרט שהסכמתי לבוא לאנשהו שבתכלס אין לי מושג מה זה ואיפה זה נמצא.

הרכבת התחילה להאט, וכל האחרים בתא התחילו ללבוש סדינים שחורים, לא הבנתי מה הם עושים ומה הקשר של הסדינים האלה עכשיו אבל אז נפל לי האסימון שזה גלימות ושגם לי יש אחת כזאת. שמתי את שלי על הכתף, מחליט שאני לא נכנע ללחץ חברתי. [היה לי כזה קטע לא מזמן עם חברות שלי  שזה היה כזה: 'אני לא נכנעת ללחץ חברתי!' ואז גוררת אחרי את כל מי שחושבת שגם היא כזאת]
פתחנו את דלת התא וראינו שגם כולם כבר שמו את הגלימות שלהם. עם כל השחור הזה הרכבת הייתה נראית מאוד חשוכה.
(ודיכאונית-או שרק לי זה היה נראה כאילו כולם בהלוויה). 
כשהרכבת עצרה לבסוף כולם התחילו להדחק לעבד היציאה. "רגע, מה עם התיקים?" שאלתי, כי ראיתי שכולם נטשו את התיקים שלהם במדפי הרכבת כמו נזקקים קטנים. או שאנחנו אלה שנזקקים להם. וקטנים.

"אתה צריך להשאיר אותם כאן, לוקחים את זה גם ככה אחר כך לפנימיות." אמר לי הארי והסתכל עליי במבט של- 'אני מלמד אותך משהו שלא ידעת ולכן אני הרבה יותר חכם ממך'
גלגלתי עיניים-(התגובה הכי הגיונית לבן אדם כמובן) וירדתי מהרכבת עם הגלימה על הכתף.
"איפה בית הספר הזה לעזאזל?!" שאלתי כשלא ראיתי שום מבנה. "סבלנות." אמרה לי טונה או איך שלא קוראים לה. לינוי או משהו כזה אנה ערף. "יש את המרכבות עם הסוסים הקסומים שייקחו אותנו לבית ספר." היא אמרה בקול רגוע מעצבן. "איפה בית הספר הזה בכלל?"
"שם" הצביעה הרמוניקה או איך שלא יקראו למטולטלת על איזו טירה ענקית.
"רציני? זה המקום שאתם לומדים בו?? זה ענקי!"
"לא שמנו לב." אמר הארי.
"אז אתם עיוורים." פסקתי.

עלינו למין מרכבה שהיו מחוברים אליה סוסים שלדיים כאלו. "למה שמו סוסים כאלה?" חשבתי על זה שזה נראה כמו הסוסים שניקו מזמן כשהוא צריך.
"כן, הם לא היו פה קודם." אמר הארי.
"מה זאת אומרת?"
"המרכבה הניעה את עצמה." אמר הארי.
"לא. הסוסים האלו תמיד היו פה, פשוט רק מי שראה מוות יכול לראות אותם. גם אני רואה אותם.. אל תדאגו, אתם לא הוזים." אמרה טונה.
שנינו בהינו בה בזמן שכולם בוהים בנו.
לאחר שתיקה קצרה רון שאל: "אה.. זאת מתיחה כלשהי..? חשבתי שאתם לא מסתדרים, אז איך כבר אתם עושים ביחד מתיחות?"
"זה לא מתיחה, עכשיו אני מבין שבאמת כנראה רק מי שראה מוות יכול לראות אותם, כמו שאת אמרת," הסתכלתי על הבלונדינית. "אז רק הם יכולים לראות אותם. בתכל'ס הם גם די נראים כאלה של משהו שקשור למוות."
"מה.. את מי ראית מת?" שאל אותי רון.
"כמה וכמה חברים, גם אם אני אגיד לך שמות לא נראה לי שתכיר." בכל זאת, אני לא חושב שהכל נכנס כבר לדפי ההיסטוריה.
"בטח זה קשור למה שדיברנו עליו.." אמר רון להארי בניסיון ללחוש. מה שלא עבד לו. "על מה דיברתם?" שאלתי.

ראיתי שכולם מסתכלים על הארי, רון והמוניקה בציפייה.
"אמ.. טוב, אולי זה יישמע מגוכח אבל… תהינו לעצמינו אם אתה אולי אוכל מוות." אמר לבסוף רון.
"כרגע אני אוכל שוקולד. תזכירו לי מה זה אוכל מוות? איך אפשר לאכול את המוות? זה גם לא נשמע טעים בכלל," תהיתי לעצמי אם ניקו מסוגל. ואם טעים לו כשהוא עושה את זה. אם הוא עושה את זה. חוץ מזה זה נשמע דוחה.
''נו, העוזרים של אתה-יודע-מי." אמר רון.
"סבא שלי." אמרתי.
כולם הנהנו.
"תשמעו, אני מבין שזאת נקודה רגישה אצלכם, אבל לא יודע מה נסגר בשכל שלכם כי כבר אמרתי לכם שאני לא ידעתי על קיומו בכלל לפני שאמרתם לי, אז איך אני יכול להיות עוזר שלו?"
כולם החליפו מבטים בחשש. ראיתי שנובול או אמ.. נוויל? עדיין מתאמץ להתרחק ממני, אבל עכשיו קצת נרגע.

"יש דבר שנקרא שקרים." אמר רון, כנראה כדי ללמד אותנו משהו חדש. (שלא עבד כי כבר הכרנו את הדבר הזה .)
"מה אתה אומר בעצם?" הסתכלתי עליו.
"שאנחנו לא יודעים שאתה לא משקר לנו." השלים אותו הארי.
"אני אומר לך את האמת, מה עוד אתה רוצה?!" התעצבנתי עליו.
"תביא את היד שלך."
"לא, למה?"
"תביא אומרים לך,"
"כן אבל יש זכויות בן אדם אומרים לך."
"נו תראה כבר את היד שלך!"
"לא רוצה!"
התחלנו להתקוטט עד שהרמוקה קראה; "שקט, שניכם! שבו! פרסי, תראה את היד שלך ונגמור עם זה." היא אמרה.
"כמובן שתהיי בצד שלו," אמרתי בקרירות. "מה יש לכם מהידיים שלי אנשים?"
"אמרת מה עוד הארי צריך כדי להאמין לך שאתה לא אוכל מוות." אמר רון.
"נו? מה הקשר?!" "שלכל אוכלי המוות יש סימן על היד שמסמן שהם נתונים לשירותו של אתה-יודע-מי. הוא רק רצה לבדוק אם יש לך."
"נו ואם אני לא רוצה להראות את הידיים? זכויות בן אדם!"
"ככה נדע שאתה משקר לנו ואתה כן כזה."
"בקיצור אתם עדיין לא מאמינים לי." היה שקט. עד סוף הנסיעה המוזרה הזאת בדלעת של סינדרלה, שהסוסים שלה זה סוסי מוות.
ירדנו ואיזו אישה זקנה מוזרה עם קובע של מכשפות של פורים קידמה את פנינו.
"אתה פרסי ג'קסון? התלמיד החדש?" היא שאלה אותי. "כן… למה?" "בוא איתי בבקשה," היא אמרה.
''מה עשיתי?"  היא חייכה. "לא עשית, פשוט אתה צריך לעבור את מבחן הבתים, של מצנפת המיון."

____________________________________________________________________________

אהההההההההההההה סיימתי עוד פרקקקקקקקקקקק
כמה קוראים נשארו? תראו את נוכחותכם בכוכבים!!! ותגובותתת!!!
קיצר כבר הגעתי ל1006 מילים אז נראה לי שאני אסיים פה.
אבלללללל פשוט לא בא לייי! כל פעם שאני מגיעה לסוף של הסיפור אני לא רוצה לגמור! כי עד שאני יכולה לחפור לאנשים שקוראים בסבלנות (אם זה מה שאתם עושים ולא מדלגים על זה🧐🧐🧐😂) קיצרררר וואי תגיבווווו ותגידו מה חשבתם על הפרקקקקקקק

לבבות לבבות לבבות. ואז שברון לב. סתם סתאאאםם חחחח חנוכה שמחח!!
love you guysss
and
בייייייייי

אוף פשוט לא בא לי לגמור.
תגיבוו ככה אני לא אצטרך לגמור כי אני אוכל להגיב לכםם
אם אני לא אמצא עדיין עיסוקקק
טוב מקווה שנהנתם❤️❤️ ביייי
יאאאאא אני מתרגשתתתת שסוףסוף המשכתייייי
טוב יאללה חפרתי ביי.
ודרך אגב זה הגיע ל 1119 מילים.