אחותי לבשה היום את מה שלבשה למסיבת יום ההולדת של ילדה בכיתתה. ילדה שעד אז לא פגשה. כששאלתי אותה למה היא אמרה לי בדרכה הפשוטה שהיום היא הולכת לבית של חברה. חברה שראתה אותה לובשת רק את מה שאז לבשה. ושלכל חבר או חברה תמצא תלבושת שונה. כך כל אחד יכיר רק צד אחד שלה.
וזה גרם לי לחשוב - האם עם כל חבר או חברה אנחנו לובשים או לובשות תלבושת שונה? מאין מסיכה? ויש מישהו שבאמת מכיר את מי שאני עמוק בפנים? אני מכירה אותי? או שעם כולם אני לובשת תלבושת שונה כך שאפילו אני לא באמת מכירה אותי.
אולי זה טוב ובריא - לתת לכל אחד לראות חלק אחד ממני, ובכך לא להעמיס עליהם את כל כולי. אבל אולי להם זה טוב אבל מה איתי? אם הייתי חושפת את כל האישיות שלי זה היה לי טוב ובריא? זה היה עוזר לי או שמיד האנשים היו שמים אותי בקופסאות, כדי לנסות להגדיר אותי.
כי כזה הוא טבע האנושות, להגדיר להגדיר להכניס הכל לקופסאות. ולפעמים זה טוב. כשההגדרה מרגישה נכונה. אבל רוב ההגדרות לא, הם סתם מכניסות אותנו לפינה. אז אולי זה האתגר שלנו לחיים לפרוץ את כל המילים. להפר את כל ההגדרות שלא יושבות טוב.
אבל עד שאמצא מישהיא או מישהו או מישהם שיכול לקבל אותי בלי ההגדרות אמשיך ללבוש בגד אחר לכל אחת ואחד מהחברים והחברות.
YOU ARE READING
כוכבים נצנצים ומה שביניהם
Randomמילה אחת יכולה לברוא או להחריב עולם. להרים אותנו על כנפייה או להפיל אותנו על האדמה הקשוחה. ומילה אחת. ניצנוץ יחיד. חברות ופירגון ופתאום אני עפה. עפה על גב המילים. הן מרימות אותי מעלה מעלה מעלה. מעלות לי חיוך על הפנים. מאשרות לי להמשיך לכתוב וליצור...
