אז לפני כמה חודשים השתתפתי בתחרות כתיבה (בחיים האמיתיים) וזה מה שהגשתי:
עיניים פנימיות
כשהייתי צעיר היה לי חבר, שמו היה שמוליק. שמוליק נהנה לעשות מעשי קונדס, ואני מצטער לומר לכם שלפעמים אני נגררתי אחריו. כשהייתי בן אחת עשרה שמוליק הציע שאנחנו נתגנב לחדר העבודה של אבי. הייתה לי הרגשה רעה אבל בכל זאת הסכמתי, הרי זה חדר העבודה של אבא שלי, שום דבר מסוכן לא יכול להיות שם, נכון? כמה טעיתי. כמה טעיתי.
התגנבנו לחדר העבודה, שהיה חשוך. כשנכנסנו ראיתי משהו מוזר ליד מחשבו של אבא שלי: הוא היה נראה כמו בקבוק קולה אפור עם ידית. עכשיו אני יודע שזה רימון יד אבל אז לא ידעתי. ״וואו! זה נראה מגניב!״ אמר שמוליק והצביע על הרימון, ״אני לא בטוח ש-״ התחלתי אך שמוליק קטע אותי, ״בוא ניקח את זה!״ ״אני לא חושב ש-״ ״טוב! אז אני אקח את זה לבד ומחר אגיד לכולם שאתה פחדת מדי לקחת את הדבר הזה!״ כשהוא אמר את זה ככה... ״טוב אבל יאללה, בוא נצא מפה״ אמרתי ולקחתי את הרימון.
כשאני ושמוליק יצאנו החוצה העברתי לו את הרימון. ״וואו!״ הוא אמר, ושרק בהשתאות, ״זה כל כך מגניב!״ הוא התחיל לזרוק את הרימון מיד ליד. פתאום הבנתי עם מה שמוליק משחק – רימון! חייו של שמוליק היו בסכנה! הפלתי אותו לרצפה וזרקתי את הרימון הכי רחוק שיכולתי אבל הסתכלתי עליו שהוא התפוצץ... אני כבר לא זוכר בדיוק מה קרה אחר כך אבל אני יודע שכשהתעוררתי, אני לא ראיתי כלום.
״אמרי?״ שמעתי את קולה של אמי ״אמא?״ עניתי, קולי נשמע מחוספס. ״איפה אני?״ ״אתה בבית החולים חמוד״ ״אתה יכול לראות משהו?״ שאל קול לא מוכר ״לא״ עניתי. פתאום נשמע רעש של דלת נפתחת. ״אמרי, אני כל כך מצטער אף פעם לא הייתי צריך לשכנע אותך לקחת את הרימון״ שמעתי את שמוליק, ״זה בסדר״ אמרתי לו. ״אני מצטער מר ביטון,״ אמר שמוליק,״ זה בסדר״ ענה קולו העמוק של אבי, ״לא הייתה לך דרך לדעת שזה יכול להיות מסוכן״. קצת אחר כך איבדתי את ההכרה. כחודשיים אחר כך שוחררתי מבית החולים.
הכל היה כל כך שונה בבית: שני אחי הקטנים חזרו לעצבן אותי, אבל אבא ואמא שלי התנהגו אלי כאילו שאני בובת חרסינה, שאני ישבר אם נוגעים בי בגסות ושאני לא יכול לדאוג לעצמי. במשך חמש שנים הכל נשאר רגיל – כלומר הרגיל החדש. אבל כשנהייתי בן 16 הכל השתנה, ילדה חדשה עברה לכיתה שלי ושינתה לי את החיים.
נועה הייתה נערה בגילי שבדיוק עברה מחיפה לירושלים. חברי סיפרו לי שהיא הייתה יפה, אך לא מאוד נחמדה. לכן לא שמחתי שאיתה אני צריך לעבוד על עבודת הערכה שלי בספרות. רציתי להיות משורר, אבל איך שהוא לא חשבתי שאוכל לכתוב שיר ולקבל ציון טוב. החיים שלי אף פעם לא יהיו כל כך פשוטים. מאוחר יותר באותו היום אני ונועה נפגשנו בספרייה. ״אנחנו לא נספיק לסיים את העבודה בשעות בית ספר״ הצהרתי, ״אז אולי נפגש בבית שלך?״ ״לא!״ אמרה נועה נחרצות. הופתעתי קצת ״אהה, אסור לי להזמין חברים הביתה מאז שהתעוורתי אז...״ ״אני מצטערת״. שקט הסתרר כמה דקות. ״אז בבית שלי, מחר?״ אמרה נועה בקול שקט ומעט מבוייש. שמעתי רעש חורק של עפרון על נייר ונועה הגישה לי פתק. הייתי מופתע לגלות שכתוב עליו בכתב ברייל. אצבעותי מיששו את הפתק ו״קראתי״ ׳עין צורים 3׳. היא הייתה שכנה שלי. אבל... ״הדירה שהשכירו שם היא נורא קטנה! רק שני חדרים ושירותים!״ אמרתי בהפתעה. נועה תמיד הגיעה לבית הספר עם המותגים החדשניים ביותר (או כך אמרו לי חברי) והתחברה לבנות הכי מקובלות. לא ידעתי כמה זמן עבר בין האמירה שלי לתגובה שלה. לי זה הרגיש כמו נצח אך אולי זה היה רק כמה שניות. ״כן,״ אמרה נועה חלושות, ״שם אני גרה.״
ביום למחרת דפקתי על דלת ביתה של נועה, מקלי בידי. אחייה ענה לדלת ״אממ, אתה החבר של נועה?״ שאל. הרגשתי שהלחיים שלי מתחממות ״אני מהבית ספר שלה אם זה מה שאתה מתכוון״. הוא גנח, ושמעתי רעש של תזוזה והנחתי שהוא זז הצידה. נכנסתי. ״נועהההה״ שמעתי קול, כנראה אחיה הקטן יותר, ״יש מישהו מפחיד עם עיניים לבנות ומקל!!!״ שמעתי דלת נפתחת ונסגרת ואת הקול של נועה ״אל תדאג רפאל, זה אמרי, הוא חבר שלי״ ״כן״ ניסיתי להרגיע אותו ״אני איש רכות, המקל שבידי הוא לא בשביל להכות״ רפאל צחק צחוק קטן ושברירי ״הי! זה חרוז!״ ״נכון,״ אמרתי ״אבל עכשיו אני ואחותך צריכים לדבר, הזמן מתקתק על השעון!״ הפעם גם נועה צחקה.
״יאללה, אנחנו נוכל לעבוד בחדר של ההורים שלי״ אמרה. שמעתי רעש של מגירה נפתחת ״אז חשבתי אולי לכתוב שיר״ היא אמרה בעוד היא מדפדפת בין דפים. רעש הדפדוף עשה לי צמרמורת. שקלתי לבקש ממנה להפסיק אבל לפני שיכולתי היא אמרה, ״אני ממש אוהבת לכתוב אבל אני לא הכי טובה בזה״ ״אני בטוח שאת מוכשרת״ אמרתי לה, לא רציתי שתרגיש שהיא לא טובה מספיק. ״פשוט צריך להמשיך לנסות״ הרגשתי שהיא לא יודעת מה לומר אז הסטתי את הנושא. ״אז... איזה נושא משמעותי קרה בחיים שלך?״ שאלתי, מכיוון שזה היה נושא העבודה. ״כמו שאתה יודע אני עברתי מחיפה, מבית ענק אבל אבא שלי ירד מהנכסים שלו ו...״ היא לא סיימה את המשפט ולא ביקשתי ממנה שתנסה. פתאום הבנתי למה נועה הראתה לכולם רק את הילדה החיצונית- רק הילדה שאהבה לקנות בגדים, להיות מקובלת ושלא היה לה אכפת מהלימודים. אבל מבפנים היא הייתה ילדה רגישה ונחמדה, שלא היה לה את כל הכסף והיוקרה שהיו לה פעם. ״אתה יודע, תמיד אפשר לעשות את האפשרות השנייה״ הציעה נועה, קוטעת את חוט המחשבה שלי. ״את מתכוונת למה למדנו אחד מין השני?״ שאלתי, עדיין חושב על תגליותיי לגבי נועה. ״כן״ אמרה ונשמעה כי היא מהססת אם לומר לי את מחשבותיה. גם אני היססתי, אף פעם לא היה נעים לספר למישהו מה מחשבותייך עלייהם. נועה התגברה ראשונה ופלטה מאוד מהר ״אני חושבת שאתה גיבור, למדתי ממך איך לא להתעכב על מה שהיה אלא להתמקד במה שיהיה ובו זמנית לא לשכוח את מה שהיה.״ עיני הרגישו לחות מעט, תמיד ניסיתי להצליח לעשות זאת אבל לשמוע את זה ממישהי אחרת... זה עוד לא קרה לי. ההצהרה של נועה עזרה לי לפתוח את פי ולומר ״אני למדתי ממך שלא הכל הוא כמו מה שהוא נראה במבט ראשון, ושצריך להסתכל על בני אדם לפי מי שהם בפנים ולא לפי מי שהם בחוץ.״ היה שקט. היה נראה לי שאני ריגשתי אותה אבל מכוון שלא יכולתי לראות את הבעות פניה לא הייתי בטוח בכך. ״תודה ארז״ אמרה לבסוף ושמעתי לפי קולה שמילותי נגעו בה.
ישבנו שנינו יחד על הרצפה כדי לכתוב שיר המתאים לעבודה. בהתחלה המילים זחלו, לא רצו לצאת אבל באיזשהו שלב הן התחילו לקפוץ מן העט. לבסוף זה מה שהגשנו:
׳גם אם משהו רע קרה
מה שהיה, היה
עדיף להתרכז במה שעוד אפשר עליו לשלוט
לא מה שהיה אלא מה שהולך להיות
לכל אחד יש משהו מיוחד בפנים
שאי אפשר לראות מיד על הפנים.
אבל את הנקודה המיוחדת אפשר רק לראות
אם מגדלים עיניים פנימיות׳
✨✨✨✨
אז לא זכיתי, אבל נהנתי לכתוב את זה ורציתי לשתף את זה איתכם.ן
YOU ARE READING
כוכבים נצנצים ומה שביניהם
De Todoמילה אחת יכולה לברוא או להחריב עולם. להרים אותנו על כנפייה או להפיל אותנו על האדמה הקשוחה. ומילה אחת. ניצנוץ יחיד. חברות ופירגון ופתאום אני עפה. עפה על גב המילים. הן מרימות אותי מעלה מעלה מעלה. מעלות לי חיוך על הפנים. מאשרות לי להמשיך לכתוב וליצור...
