לפני שנתיים עמדנו ליד הספה. ההורים שלך ישבו אחד ליד השני. אביך החזיק את השמפנייה. אחיותייך ישבו מכל צד של הורייך. הן היו רק בנות עשר - את מאמינה? אני הייתי יותר צעירה ממה שהן עכשיו, ואת, רק קצת יותר גדולה. היה לנו איזה שיר. שיר מטופש אך משעשע עם ריקוד נלווה מביך. ״שלדגי המחץ אנחנו אוהבות דגים!״ את לא מבינה כמה אני מתגעגעת לזה.
שחקנו שם קוד ומחצנו אותם. תכננו להכריז את זה כל פעם אך שחכנו. לאחר מכן חזרנו לחדרייך כדי להשתעשע במשחקים שלנו. נלחמנו במפלצות שלא קיימות, ברחנו מבתי ספר לא אמיתיים, נצחנו מלחמות שלא יתרחשו מעולם. מתישהו מוקדם יותר אולי רצינו לראות האמילטון או אולי זו הייתה פעם אחרת. אני כבר לא זוכרת. מה איתך? את עוד זוכרת? אחרי בת מצווה ושעות של עייפות ואנרגיה ובכי וצחוק את נשארת ערה השנה?
אני כן. שיחקתי משחק לוח ארוך עם אחי. את יודעת איך הוא- ברגע שאומרים אולי, הוא לא יודע איך לשחרר. רבע שעה לפני השנה החדשה סיימנו. ניצחתי. זה לא מפתיע. אני תמיד מנצחת אותו. חישבנו אחוזים, ואני ב92. הוא ב6. והגענו לתיקו פעם אחת מתוך חמישים המשחקים ששיחקנו. רבע שעה לפני שתיים עשרה בלילה הלכתי להביא סיידר תפוחים. לא בדיוק שמפנייה, לא שאני אוהבת דברים כאלה, אך דומה במראה. אך שלי לא יודע אבל שקשקתי את הבקבוק לפני שהוא פתח אותו. הוא ,כמובן, ביקש לפתוח את הבקבוק אך הפתיחה לא הייתה משהו גדול. אז בשתיים עשרה בלילה כשחזרנו לספה הורייך פתחו את הבקבוק בראש מרעים אוזניים ומספק. הנוזל זלג מחוץ לשפת הבקבוק. הם מזגו אחד לשני מהבקבוק ונתנו לנו משקה יותר מתאים לקטינים. איני זוכרת איזה. אולי את כן?
אתמול, או יותר נכון, היום, הסיידר המוגז דיגדג את הלשון שלי לאחר שמזגתי אותו לשתי כוסות. אחת בשבילי ואחת בשבילו. שתינו. והלכתי לישון. אחותי התעוררה כשנכנסתי לחדר ולא חזרה לישון מיד. לקח לי שעות להירדם. נזכרתי ברגע הזה לפני שנתיים. גם את? את...
זוכרת?
YOU ARE READING
כוכבים נצנצים ומה שביניהם
Randomמילה אחת יכולה לברוא או להחריב עולם. להרים אותנו על כנפייה או להפיל אותנו על האדמה הקשוחה. ומילה אחת. ניצנוץ יחיד. חברות ופירגון ופתאום אני עפה. עפה על גב המילים. הן מרימות אותי מעלה מעלה מעלה. מעלות לי חיוך על הפנים. מאשרות לי להמשיך לכתוב וליצור...
