Dangerous king

פרק 2

סמואל

השם שלי הולך לפניי, אין אחד שלא מכיר אותי. סמואל מרטינז או בכינוי שנתנו לי ברחוב "אל ריי"- המלך. נולדתי לחיים האלה, מאז ומעולם אני חי את חיי הקרטל. המאפיה המקסיקנית. שולט בכל משלוחי הסמים והנשקים שנשלחים למקסיקו מכל ארצות הברית. אף אחד לא מעז לבגוד בי או להמרות את פי. לפחות לא עד שהיא מחליטה לפתוח את הפה הקטן שלה ולענות לי.

״לא״ היא אומרת ואני פולט גיחוך חסר הומור. דמיאן, החייל הבכיר שלי עומד לצידי ומחייך בלעג. הנסיכה כנראה חושבת שיש לה ברירה. ״אתה לא יכו..״

״כנראה את לא הבנת״ אני נוהם ותופס את ידה בכוח. הגשם לא מפסיק לרגע והזרוע שלי הולמת בכאב, המצב הזה מביא לי את העצבים. אני מושך אותה אל המכונית שלי, בזמן שהחייל השני פותח את הדלת האחורית. ״איך לך ברירה בעיניין. להזכירך אני מדמם בגללך ואני הרגתי אנשים על פחות מזה, אז יש לך שניה אחת להגיד לי איפה פאקינג את גרה״ אני אומר בקול מקפיא אל תוך הפנים שלה, היד שלי לוחצת בחוזקה על הזרוע שלה ואני שומע את אנחת הכאב שלה ליד הפנים שלי. היא תופסת את כף ידי ומכווצת את הגבות שלה בכאב.

״בבקשה..״ היא לוחשת בכאב ומביטה אל תוך עיניי, אותן עיניים כחולות כים שמציקות לי בכל חלקי גופי. אני דוחף אותה לתוך המכונית, היא לא מפסיקה לבכות ועולה לי על העצבים המזוינים שלי.

״תפסיקי לבכות״ אני נוהם לעברה פעם נוספת והיא סוגרת את פיה בניסיון להשתיק את עצמה אבל ממשיכה לייבב בשקט. אני מתיישב לצידה והיא קופאת במקומה. ״הכתובת שלך. עכשיו.״

היא מוחה את הדמעות שלה באיטיות, ״א..אני יכולה לקחת את התיק שלי מהלוקר?״ היא שואלת ואני נועל את הלסת שלי, היא באמת חושבת שאני אתן לה לצאת מהמכונית הזאת כדי שתוכל להלשין עליי. היא שותקת וכשאני לא עונה לה היא מסובבת את ראשה אליי. הפעם אני יכול לראות את פניה בבירור. הן רטובות, מדמעות ומגשם, שפתיה בצבע ורוד כחול והשפה התחתונה שלה רועדת. ספק מהקור, ספק מהפחד.

״דמיאן״ אני קורא לו לאחר כמה שניות, הוא נעמד ליד הדלת הפתוחה של המכונית ומתכופף מעט. ״תביא את התיק של..״ אני חוזר להביט בה כשאני מבין שאני לא יודע את השם שלה.

״א..אוליביה״ היא לוחשת את שמה בפחד, מכווצת את השפתיים שלה בניסיון לגרום להן להפסיק לרעוד ומחממת את גופה בעזרת זרועותיה. עכשיו אני שם לב שאוליביה נמנעת מלהשעין את הגב שלה על הגב המושבים. דמיאן נכנס בחזרה אל הבר בזמן שהחייל השני מתיישב במושב לצד הנהג.

הזרוע שלי פועמת ודם נוזל ממנה. אני מוריד את הג׳קט שלי, מקפל אותו כמה פעמים ומניח את הפצע המדמם כדי לעצור את הדימום. אני נעשן לאחור ועוצם את עיניי לכמה שניות, להרגיע את עצמי. המשלוח שהיה אמור להישלח היום נתפס והמשטרה תחפש אותי כדי להפיל את זה עליי, קרלוס לא שילם בזמן את התשלום שלו והדובדבן שבקצפת, ירו בי. היא ירתה בי. אני פוקח את עיניי, עצבני אפילו יותר ממקודם. אני חייב לסדר את עיניין המשלוח לפני שזה יפגע בעסקים שלי.