Dangerous king

פרק 4

אוליביה

אני מסדרת פעם נוספת את הצווארון של החולצה שלי ורק אז יוצאת משירותי הנשים של הבר. האחיזה של אבא על הצוואר שלי אתמול השאירה אותי עם סימן כחול שמעטר את כל אזור הגרון שלי. למזלי עדיין קר וגשום, אז יש לי את היכולת ללבוש חולצות שמצליחות להסתיר את הסימנים האלה. הבר מתחיל להתרוקן לאט לאט, נשארה שעה אחרונה למשמרת. אני מתחילה להתקדם לכיוון הבר, כריסטין מחייכת מאוזן לאוזן ורצה אליי.

״קרלוס אמר לי להגיד לך שתבואי אליו למשרד״ היא אומרת בחיוך מפלרטט. מועקה מתיישבת לי על החזה, הוא בטח רוצה שנדבר על מה שקרה בלילה ההוא. אבל לא ברור לי למה כריס מחייכת, וכאילו קראה את המחשבות שלי היא ממשיכה, ״ואת לא תאמיני מי איתו במשרד שלו! זוכרת את החתיך ההוא שהגיע עם שני הגברים שלשום? הוא! והוא הרבה יותר חתיך מקרוב!״ כריסטין ממשיכה לדבר אבל אני כבר בקושי שומעת אותה, עכשיו כל מה שאני שומעת זה את דפיקות הלב שלי.

״תודה, כריס״ זה כל המשפט שאני מצליחה להגיד ולפני שאני מספיקה להבין, הרגליים שלי כבר לוקחת אותי לעבר המשרד של קרלוס. למה הוא פה? אולי החייל שלו אמר לו מה קרה אתמול? או שהוא חושב שאמרתי למישהו משהו?

אני נעמדת מול דלת המשרד של קרלוס, היד שלי רועדת כשאני דופקת עליו, מחכה כמה שניות ורק אז פותחת את הדלת באיטיות. העיניים שלי נעוצות לריצפה, אני לא מעיזה להביט למעלה, וככה אני נכנסת לתוך המשרד שלו. אני סוגרת אחריי את הדלת ונעמדת עם הפנים לכיוון שולחן העבודה של קרלוס, ״קרלוס, כריסטין אמרה לי שחיפשת אותי״ אני אומרת בשקט, מנסה להסוות את תחושת הפחד שלי, אני מרימה את הראש ונרגעת קצת כשאני רואה שהוא נמצא לבדו.

קרלוס מתרומם מהכיסא ומתהלך לעברי, הפרצוף שלו לא מגלה כלום אבל אני יודעת שהוא מוטרד. ״לא היית צריכה להתערב, אוליביה.״ הוא נאנח, כאילו מספר לי משהו שאני לא יודעת כבר.

״מה הוא רוצה ממך, קרלוס? למה הוא הרביץ לך?״ אני מעיזה לשאול אותו אבל הוא לא עונה, במקום זה השאלה שלי רק גורמת לו להתרחק ממני, מבהיר לי שהוא לא מתכוון לדבר איתי על זה. לפתע דלת השירותים במשרד של קרלוס נפתחת, אני נועלת את שפתיי בכוח כשלא אחר מסמואל יוצא משם.

הוא מסדר את החולצה שלו תוך כדי שהוא מתקדם לעברי, ״רוצה לספר לה מה אני רוצה ממך?״ סמואל שואל בחיוך ציני, מסתכל על קרלוס בעיניים בוחנות. ״תשאיר אותנו לבד, קרלוס״ סמואל אומר כשקרלוס לא עונה לו. קרלוס מסתכל עליי לכמה שניות ואז יוצא מהמשרד.

סמואל מעביר את עיניו הבוחנות לכל אורך גופי ומתיישב על הכורסא ליד שולחן העבודה של קרלוס. אני שותקת, לא מצליחה לפתוח את פי, במקום זאת אצבעותיי עולות לצווארון החולצה שלי ואני משחקת בבד בהיסח דעת. ״ל-למה חיפשת אותי? אני-אני לא אמרתי כלום לאף אחד״ אני מתחילה לגמגם במהירות, בקושי מצליחה לנשום ומרגישה את הקירות סוגרים עליי.