אוליביה
אני מביטה לעבר אמה פעם נוספת, בודקת שהיא באמת נרדמה וסוגרת בשקט את הדלת של החדר שלי ושלה, חוזרת אל הסלון וממשיכה לסדר. קרלוס נתן לי יום חופש אחרי מה שקרה אתמול ואמר לי לא להגיע למשמרת הערב. למרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד ימי עבודה, להיות רחוקה מהבר מרגיש לי כמו החלטה נכונה כרגע. לא יצאתי כל היום מהבית, רק מהפחד שאתקל באחד מהחיילים שסמואל אמר שיעקבו אחריי. צמרמורת חולפת בגופי כשאירועי אמש חולפים בראשי פעם נוספת. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול את קרלוס, אבל אני יודעת שעדיף לי לא לדעת כלום. הם היו יכולים לפגוע באמה. אני ממשיכה לנקות את הסלון, מתעלמת מכל המחשבות שמציפות את ראשי. רעש של רשרוש מפתחות נשמע מחוץ לדלת ואני קופאת במקומי. אבא.
״אוליביה״ קול שיכור קורא בשמי ברגע שדלת הכניסה נפתחת בבום, אבא נכנס פנימה בהליכה מרושלת ועיניים מזוגגות. ריח האלכוהול מציף את הדירה ואני מכווצת את שפתיי בגועל מבלי שישים לב. אבא טורק את הדלת ונועץ את המבט שלו בי, ״על מה את מסתכלת? אולי תהיי מועילה ותכיני לי משהו לאכול״ אבא נוזף בי ומתיישב על הכורסא בסלון, תופס את השלט ומדליק את הטלויזיה. אני מחליטה לשתוק והולכת למטבח, מוזגת לצלחת מהאוכל שהכנתי מוקדם יותר ומניחה על השולחן במטבח. אני לוקחת מזלג ומתכוונת לצאת לסלון אבל אבא נכנס אל המטבח, מבט אפל מופיע על פניו. ״את זוכרת את ניל, השכן שלנו?״ הוא שואל בקול נמוך ומתקרב אליי בצעדים איטיים, נראה עצבני ופחות שיכור.
אני מהנהנת בתגובה כשאני נזכרת בשכן שלנו, חבר לשתיה של אבא ואותו אחד שלא מפסיק להביט בי בעיניים מטרידות בכל פעם שאנחנו נפגשים בלובי של הביניין. ״כן, אני זוכרת את ניל״
אבא עוצר מולי, הבעת גועל נפרשת על פניו. ״אתמול הוא ראה אותך חוזרת הביתה עם שני גברים. הם נכנסו לדירה שלנו.״ הוא אומר בקול מקפיא שחודר אל עצמותיי, ומקרב את פניו אל שלי, ״אני בטוח שהוא ראה לא נכון, את הרי יודעת מה יקרה אם אני אשמע שהבת שלי מביאה גברים הביתה. לא ככה?״ הוא מוסיף ותופס את הצוואר שלי בידו ומהדק את האחיזה שלו. אני לא מצליחה לענות אז אני רק מהנהנת ומסתכלת עליו, דמעות גורמות לראייה שלי להיעשות מטושטשת והנשימה שלי נעשית מהירה. ״אם את מחפשת לפתוח רגליים, לפחות תעשי את זה עם מישהו שירצה לשלם על זה. ככה כולנו נוכל להנות״ אבא מגחך בגועל ואני מתכווצת בתוכי.
״אף אחד לא היה פה, אבא. ניל כנראה התבלבל״ אני אומרת בקול חנוק ותופסת את ידו שעל הצוואר שלי, מנסה להזיז אותו ממני בעדינות. עיניי זזות הצידה והשקית השחורה של הזבל מבצבצת מאחורי השולחן. ״אני צריכה לזרוק את הזבל. למה שלא תשב לאכול?״ אני אומרת לו בקול מתחנן את התירוץ הראשון שעובר בראשי והוא עוזב את הצוואר שלי, לוקח את הצלחת והמזלג ויוצא אל הסלון מבלי להביט בי שוב. אני שואפת אוויר לתוכי בהזדקקות ונוגעת בצווארי ברעד, דמעותיי מכסות את הלחיים שלי והלב שלי פועם במהירות. ניל ראה אותי אתמול נכנסת לביניין יחד עם סמואל ודמיאן.
אני לוקחת בידי את שקית הזבל והולכת אל דלת הכניסה, ״אני כבר חוזרת, אבא״ אני מודיעה לו בקול שקט אבל הוא לא עונה לי בחזרה, ממשיך לאכול מהצלחת תוך כדי צפייה בטלויזיה. אני יוצאת וסוגרת אחריי את הדלת, יורדת למטה ופותחת את הדלת של הביניין. גל של קור פוגע בפניי ואני מהדקת את הסריג שעליי בעזרת ידי השניה. אני מתקדמת בצעדים מהירים אל הפח הגדול שצמוד לבניין וזורקת את השקית. טיפות חלשות פוגעות בראשי ואני מרימה את ראשי למעלה, מתחיל לרדת גשם. אני מסתובבת כדי לחזור לתוך הבניין ומכונית שחורה תופסת את מבטי, על מכסה המנוע יושב לו גבר גדול ומעשן סיגריה. הוא מביט בי בעיניים בוחנות ופחד משתלט עליי. בטח זה הגבר שסמואל שלח כדי שישמור שאני לא פותחת את הפה. הוא מסתכל עליי ברוגע, זורק את הסיגריה על הריצפה וחוזר לתוך המכונית ברגע שהגשם מתחזק. אני משלבת את זרועותיי בניסיון למצוא נחמה מפני הפחד שאני מרגישה ומתקדמת בחזרה אל הבניין. אני פותחת את דלת הכניסה וכמעט נתקלת בגוף שחוסם את הכניסה. עיניי עולות למעלה ורואה את ניל עומד מולי, עם חיוך מעוות וריח של זיעה. ״אתה חוסם לי את המעבר״ אני אומרת בקול יציב, הגשם מרטיב אותי לגמריי.
״טוב לראות אותך, אוליביה. יפייפה כמו תמיד״ הוא מתעלם ממה שאמרתי ונשען על המשקוף כדי להתקרב אליי מעט. ״מתי אני ואת ניצא לדייט? את תמיד במחשבות שלי״ הוא מוסיף בחיוך.
״ניל, אתה בגיל של אבא שלי ואני לא מחפשת אף אחד״ אני אומרת, מהדקת את שפתיי בכעס ומשלבת את ידיי. ״אבא שלי מחכה לי, אז בבקשה תתן לי לעבור״ אני מוסיפה ומסתכלת עליו.
מבט כועס עולה על פניו, ״למה את משקרת? ראיתי אותך עם הגברים האלה אתמול. למה הם ולא אני? אז מה אם אני מבוגר ממך?״ ניל הוא בצעקה עצבנית ואני עושה צעד לאחור. בבקשה שיניח לי.
״אתה מתבלבל, ניל.״ אני אומרת ומעלה על פניי את הפרצוף הכי אמין שאני יכולה להעלות. ״אתמול חזרתי מאוחר מהעבודה, לבד. בטח היית שיכור כמו תמיד״ אני מוסיפה ונועצת את המבט שלי בעיניו. ההערה שלי כנראה מעצבנת אותו עוד יותר כי הוא מתרומם מהמשקוף בחדות ועושה צעד לכיווני. האוויר נעלם מראותיי ואני קופאת במקום.
״את צריכה עזרה?״ קול בס נשמע מאחוריי ואני מסתובבת לאחור ורואה את אותו גבר שעוקב אחריי. אני מסתכלת עליו לכמה שניות ואז מנידה בראשי לשלילה. ״יורד גשם, למה שלא תחזרי הביתה?״ הגבר אומר ומסתכל עכשיו על ניל, שזז הצידה ומפנה לי את הדרך.
״מי אתה בדיוק?״ ניל שואל בקול מעוצבן, מסתכל עליו במבט בוחן. אני לוקחת את עצמי ועולה במהירות בחזרה לדירה, לא נשארת להקשיב לשיחה בניהם. הלב שלי פועם בחוזקה ואני כמעט יכולה לשמוע את דפיקות הלב שלי. אני פותחת את הדלת ונכנסת לתוך הדירה, ספוגה במים בגלל הגשם. אני נשענת על הדלת ועיניי עוברות אל הכורסא שאבא יושב עליה, הוא נרדם. אני נאנחת בהקלה והולכת לכיוונו, מרימה את השלט ומכבה את הטלויזיה. אני מורידה את נעליי ומכניסה אותן לתוך ארון הנעלים שנמצא בסלון, הולכת לחדר שלי ושל אמה בהליכה שקטה ואז סוגרת אחריי את הדלת ברגע שאני נכנסת. אמה זזה מעט בגלל הרעש אבל לא מתעוררת, למזלי. אני לוקחת פיג׳מה מהארון ומחליפה את בגדיי הרטובים במהירות, שמה אותם בתוך סל הכביסה שיש לנו בחדר. אני מתקרבת למיטה של אמה ומניחה נשיקה על המצח שלה, חיוך קטן עולה על פניי למראה הפנים השלוות שלה.
אני נשכבת על המיטה שלי ומתכסה בשמיכה, עיניי עייפות ואני בקושי מצליחה להחזיק אותן פקוחות. ״הכל יהיה בסדר, ליב״ אני מזכירה לעצמי ונותנת לעצמי לשקוע בשינה עמוקה.
YOU ARE READING
Dangerous king
Romanceלאוליביה יש רק משימה אחת בחיים האלה: לדאוג לאחותה ושום דבר אחר לא חשוב. לא אחרי שאמא שלהן נטשה אותן לפני עשר שנים והשאירה אותן עם אבא שתיין ומתעלל. עד אותו לילה בו ראתה משהו שלא הייתה צריכה לראות וטעות אחת הובילה את אוליביה להיכנס לתוך חייו של האיש...
