דרו, בקשתך התקבלה (boyxboy)

הקדמה- סטיב- חלק ג

הוא צפר. פעם אחת. פעמיים. שלוש פעמים.
בשם כל מי שמוכן עדיין לסבול אותו, מישהו יכול לומר לו להפסיק?!
נאבקתי לאחוז בשני התיקים שארזתי לנו בזמן שמיהרתי לכיוון הרכב הלבן שלנו, נחוש בדעתי לגרום לילד שמאחורי ההגה להפסיק לצפור ולהעיר את כל השכונה.
הוא פתח את החלון "קדימה, מהר יותר." הוא קרא לעברי, על פניו הבעה הולצת.
לא טרחתי אפילו לפתוח את תא המטען, במקום זאת פתחתי את הדלת למחשבים האחוריים "אתה לא יכול- מה לכל הרוחות-" הפניתי את מבטי אל השותף שלי שישב מאחורי ההגה, עיניי פעורות לרווחה "לכמה זמן חשבת שאנחנו נוסעים?"
דרו הסמיק בצורה מקסימה "אמרת שנפנק את האחים שלך."
"נכון, באמת אמרתי" גירדתי בעורפי בטרדה "אם כי לא התכוונתי שתקנה את כל הסופר."
"לא קניתי הכל, השארתי קצת על המדפים."
"אהה" אמרתי "עכשיו אני רגוע."
נתתי לעצמי יחד כמה שניות להרגיע את ההלם שלי לפני שהרחקתי את דרו מההגה "זוז" דחפתי אותו קלות "אני נוהג."
הוא שרבב את שפתיו "לא צריך לדחוף, כבר סיכמנו בבית שאתה נוהג."
הוא עקף אותי ונכנס למושב הנוסע שלצידי, וידאתי שהוא נכנס לפני שנכנסתי גם אני.
הריח.
הריח תקף אותי.
באמת, דרו.
ניסיתי לא לעוות את פניי "לא התקלחת אחרי האימון." ספק שאלתי ספק קבעתי. הריח בהחלט הסגיר אותו.
הוא חייך בסיפוק, אפילו בגאווה "אמרת לי לא להתמהמה אחרי האימון כדי שלא נגיע מאוחר, לכן לא התקלחתי, זה לוקח זמן."
רציתי לבכות.
ובו בזמן רציתי לנשק אותו.
"ילד טוב" אמרתי והתנענתי את הרכב, החלטתי להשאיר את החלון פתוח, בכל זאת, כדאי שיכנס מעט אוויר צח שאפשר לנשום "דבר ראשון לכשנגיע, אתה במקלחת."
הוא הנהן והסב את מבטו לחלון, הביט לנוף שהתחלף קלות, בעוברי האורך החולפים ואולי גם בציפורים, מי יודע.
הרגשתי שנזפתי בידי יתר על המידה, רציתי לטהר את האווירה בינינו. לדרו היו כוונות טובות, תמיד יש לו כוונות טובות וגם אך בסוף הוא לא פעל כמו שרציתי הכוונה שלו הייתה טובה.
כחכחתי בגרוני ומשכתי את תשומת ליבו "איך היה באימון?"
עיניו של דרו אורו בבת אחת "כיף! כל כך כיף! אנחנו מתאמנים לקראת התחרויות, זו יכולה להיות נקודת המפנה של הקריירה שלי, מלחיץ ממש."
חייכתי, הורדתי יד אחת מההגה רק כדי ללחוץ לרגע על ירכו "אתה תהיה מעולה, אני בטוח."
ראיתי מעט חוסר ביטחון בעיניו שהוא מיהר להסוות בחיוך יפהפה "תודה."
וזהו.
אלו היו כל הרגעים השקטים שזכיתי להם במהלך הנסיעה, ברגע הבא דרו חיטט בכל מקום בחיפוש אחר כבל האוקס, (הוא אפילו דחף אותי כי הוא חשב שאני יושב עליו וכמעט התנגשנו במשאית בגללו).
כל הנסיעה הוא שם לי שירי פופ בקולי קולות, עד שהגענו לבית של המשפחה שלי כבר הייתי חירש לחלוטין ועם סחסחורת קלה.
דרו ירד מהרכב בקפיצה והתמתח למלוא גובהו, בעוד אני ניסיתי להחזיר לעצמי את שיווי המשקל "וואוו" הוא אמר "אני לגמרי מוכן."
הוא הוציא מהרכב את את שני התיקים, תלה אחד על גבו ואחד על בטנו ואת כל השקיות עם אחז בשתי ידיו.
ניסיתי לשווא לקחת ממנו לפחות חלק מהקניות שערך, הוא סירב בכל התוקף "תן לי להיות ג׳נטלמן."
הסמקתי את למעמקי נשמתי.
נראה שהוא לא הבחין בכך, הוא הסתובב במקום סביב עצמו "באיזה כיוון הבית?" שאל "תכוון אותנו."
ניסיתי שלא לפרוץ בצחוק/ לתקוע את הראש בקיר "חניתי ממש מולו" הצבעתי על הבית הקטן שניצב מולנו "הנה הבית שלי."
הבית שלי ניצב כחלק משורה של בתים פשוטים, על הדלת היה שלט שלט עם הכיתוב "כאן גרים בכיף משפחת קלארק." עם ציור משפחת אווזים חמודה.
דרו לא חיכה לי, כמובן, הוא מיהר לדלת הכניסה עם כל הדברים עליו ודפק על הדלת, מיהרתי להקות בעקבותיו, לא רציתי שהאחים שלי יבהלו למראהו המגודל.
"מי זה?" שמעתי את צעקה הנרגשת של אחותי.
בתשובה לשאלה, השותף שלי צעק "דרו! הגענו!"
"מי זה דרו?" היא שאלה בחשד ויכולתי לראות בעיניי רוחי את עיניה מצמצמות.
החלטתי שמתוקף הייתי האח הבכור והשותף של הברנש המגודל, כדאי שאתערב "סטיב, זה סטיב והשותף שלו."
שמעתי את המנעול מסתובב ומישהו ממלמל ברטינה "למה לא אמרת קודם."
לפני שהספקתי להכנס ולהגיד שלום לאחותי גרו כבר השיג אותה "שלום אחות קטנה של סטיב." היא הושיטה לו יד מהוססת ללחיצה והוא כמעט מחץ אותה למוות כשקיבל את היד כאישור וחיבק אותה. כן, ביחד עם כל השקיות.
שמעתי רגליים רצות ובין רגע הוא שיחרר את אחותי ועטף את התאומים בחיבוק, הם ניסו להתפתח ולצאת ממנו.
"הבאנו אוכל!" קרא דרו ובין רגע כל האחים שלי שכחו מקיומי.
כמה נחמד.
"היי ליז" אמרתי בקול אדיש "גם אני התגעגעתי אלייך."
אחותי הייתה גרסה נשית שלי במראה החיצוני, היה לה שיער כהה קצר ועיניים חומות, היא הסתובבה תמיד עם אוזניות גדולות על האוזניים או סביב הצוואר והיה לי סטייל ייחודי. עיניה היו מאופרות בפס שחור עדין, היא לבשה חולצה צמודה אדומה שהבליטה את הגזרה הדקיקה שלה ומכנס ג׳ינס שהתרחב למטה.
ליז גלגלה את העיניים וחיבקה אותי, חיבוק קצר ומהיר "טוב לראותך אותך, אח שלי" היא תפסה זרועי ומשכה אותי אל המטבח "בוא כבר, אתה יודע שהם יאכלו את כל הדברים השווים."
היא כמובן צדקה.
דרו היה עסוק בלשלוף את השלל מההשקיות, היה שם אוכל בכמויות. הוא קנה חטיף אחד מכל סוג "למקרה", הוא הביא שלוש פרינגלסים, חמש חפיסות שוקולד גדולות נוסף לחטיפי שוקולד אחרים, הוא הביא גלידה שנמסה ומיהרתי להכניס למקפיא בידיעה שאף אחד אחר לא יעשה את זה.
"יש סוכריות" הוא זרק אותם על השולחן והמשיך בספירת המלאי "מסטיקים, פיצה קפואה שצריך להכניס לתנור, אלא אם תרצו פסטה, איפה היא-... הנה מצאתי, אתם מבינים ניק לא נתן לי תשובה ברורה נראה לי הוא היה במופע סטנדאפ עם לוקאס, שמעתי הרבה צחוק."
שמישהו יעזור לי.
"התקשרת לניק?!"
הוא אפילו לא הרחם אלי את המבט "כן, רציתי להפתיע אותך, הוא מכיר אותך הכי טוב."
"אה." היה כל מה שהצלחתי לומר. לא, הם לא הלכו לסטנדאפ, קרוב לוודאי שהם צחקו ממך! אם כי לא היה לי לב לומר לו זאת בקול.
"וזה- זה אהממ לא לכם." הוא הצמיד את הקופסא לחזהו "זה לסטיב, סטיב אוהב גומי."
"תודה." אמרתי מופתע, הוא חייך אלי וחשף גומה ביישנית, אך שמר את הקופסא אצלו, נתפרע עליה אחר כך.
המראה של האחים שלי דרש תמונה, וזה מה שעשיתי, הם אפילו לא הבחינו בי כשהוצאתי את הנייד וצילמתי אותם, הייתי זקוק למזכרת מהאירוע. מזכרת מהאירוע שבו דרו הפך למרכז העניינים.
ברצינות, התאומים, ליב וקונור התעלמו ממני בצורה יוצאת דופן, הם לא עשו את זה בכוונה כך שהשתדלתי מאוד לא להיפגע מהם, הם פשוט הציע להם את כל החטיפים ושם להם סרט, המתכון המושלם לכבוש את ליבם של צמד ילדים בני עשר.
גלגלתי עיניים 'שיהיה.'
התיישבתי על הספא, התאומים היו מכורבלים סביב דרו, מבטי הערצה ביניהם והם פתחו כבר חצי מהחטיפים שקנינו, אני לא אשקר, הייתי מעט מודאג, לא רציתי שאף אחד מהם יתעורר ויקיא בלילה.
ליז החמודה החליטה לשבת בינינו, הערכתי את הרצון לא להפקיר אותי וגם לתת תשומת לב לבחור על הממתקים, מדי פעם במהלך הסרט היא הגניבה אלי חיוך שסימן לי שהיא התגעגעה אלי חכשיהיה זמן נשלים פערים.
אלא אם גם היא תרצה להשלים אותם עם דרו.
רעשי הבליסה לעיתים נשמעו בעוצמה גבוהה יותר מאשר הקולות שבקעו מהטלוויזיה, היה בכך משהו מספק, זה סימן לי שהם מאושרים, ובסוף, זה כל מה שרציתי.
צפינו בסרט ילדים סביר מינוס, לא עקבתי עד הסוף אחרי הכל הן כיוון שהייתי עסוק בלהביט באנשים שאני אוהב סביבי והן כי הוא היה לא הגיוני בעליל, ואני דווקא מחבב סרטי ילדים.
"היי" קונור אמר והצביע על הדמות החדשה שנכנסה למסך, מלכת הפרחים או איזה משהו כזה "היא דומה לאמרלד." הוא משך בזרועה של ליב שהייתה עסוקה בלדחוף עוד מנה של צ׳יפס לפיה.
אמרלד חייבת תמיד להידחף לכל שיחה שלנו?!
"נכון" היא אמרה בפה מלא "היא באמת דומה לה. נכון ליז?"
זה היה הרגע שבו הבחנתי שליז נמנעת להביט בי, עיניה התרוצצו לכל עבר, היא נראה כיום עכבר במלכודת.
עיניי הצטמצמו בחשד "מה?" נבחרתי עליה.
היא בלעה רוק "שום דבר, לא קרה שום דבר." היא הסמיקה.
באמת. היא מצפה שהאמין לזה?
"ליז" נאנחתי "ספרי לי. בבקשה."
היא הצליחה להחסיק בתוכה את הסוד במשך כעשר שניות נוספות לפני שפלטה "אמא אמרה לאמרלד שאתה תבוא לבקר אותה." היא כיסתה את פיה בשתי ידיה כאילו המילים נפלטו ממנה מבלי שרצתה.
היא כנראה ראתה את המבט העצבני על פניי כי היא אחזה בזרועי "סטיב, ניסיתי להסביר לה, אני מבטיחה, היא לא הקשיבה לי."
משכתי באפי בכוח וניסיתי שלא לאבד את שלוות רוחי, מה שהיא עשתה היה לא הוגן, לא הוגן בשבילי ולא הוגן בשבילה. לפחות שתחשוב עליה.
"את לא אשמה בדבר, ליז" רכנתי ונשקתי לראשה "תודה שניסית לעזור."
קמתי וברחתי אל החדר שלי בזעם לפני שאשםוך אותו בטעות על האנשים הלא נכונים. רציתי לטרוק את הדלת מאחורייך, כמעט עשיתי זאת אבל למרות הכל, לא הרשיתי לעצמי להוות כזו דוגמה לאחים שלי, הם יכולים לכעוס, זה בסדר, אבל הם לא יכולים לפגוע באף אחד ובשום דבר.
התהלכתי הלוך חזור בקו ישר בחדר הישן שלי, וניסיתי בכל הכוח לשלוט בעצמי. למה להתערב לי בחיי האהבה אחרי שאמרתי לה במפורש שאני לא מעוניין, למה לגרום לה לפתח ציפיות, למה להעמיד את שנינו במקום הארור הזה לעזאזל?!
למה אני צריך-
דפיקות חלושות נשמעו.
"סטיב?"
זה היה דרו. הייתי מזהה אותו בכל מקום.
לקחתי נשימה עמוקה לפני שפתחתי את דלת החדר שלי בחיוך מאולץ.
"היי" הוא לחש.
"היי" לחשתי בחזרה.
הוא נכנס לחדר וסגר מאחוריו את הדלת.
"מה קורה?"
הנפתי את ידי באוויר בתסכול "אמא שלי, זה מה שקרה, היא קבעה לי דייט שלא ביקשתי את אמרלד ועכשיו אני צריך ללכת ולהתנצל בפניה. תודה רבה."
הוא התקרב אלי צעד נוסף והרחתי את ריח הסבון איתו התרחץ, זה היה הריח של הבית, ריח של ילדות.
פניו החלקות היו קרובות אלי מדי "אני יכול להבין כמה קשה לך, אבל זה כבר נעשה, כל מה שאתה יכול לעשות הוא להסביר לה. להסביר לשתיהן."
הוא התקרב אלי עוד ותפס את שתי ידיי, אגרפתי אותן מבלי ששמתי לב.
הוא הרים אותן מעט "זה לא שווה את הכעס שלך, אחים שלך יושבים בחוץ מודאגים, ליז נראתה כאילו היא עומדת לבכות ואני באמת לא חשבתי שהילדה הזו מסוגלת להגיע לדמעות."
זה שחרר ממני צחוק.
הוא חייך אלי וחשף זוג גומות מושלמות "קדימה" הוא אמר "איפה הסטיב שלי?"
הוא אמר את המילים בכסו קלילות ועדיין ליבי החסיר פעימה. לפתע שנינו היינו מודעים עד כאב לידיו האוחזות בידיי ולמרחק האפסי בינינו.
הוא לא הסיר את מבטו מעיניי "גם את מרגיש את זה?" הוא לחש.
"מרגיש מה?" פלטתי.
"כאילו... כאילו יש חשמל באוויר."
אלים אדירים.
כן, אני לגמרי מרגיש את המתח באוויר סביבינו. חשבתי שרק אני מרגיש אותו. תמיד.
"סטיב..." הוא לחש בהיסוס "למה כל פעם שאני מתקרב אליך הלב שלי דופק מהר כל כך?"
גם שלי.
גם שלי דופק מהר כשאתה לידי.
בכל פעם מחדש.
הוא משך את ידי והצמיד אותה לחזהו, הרגשתי את ליבו פועם, הוא הרגיש חי, בועט, מהיר.
בלעתי את רוקי בחשש, וראיתי את עיניו פוזלות עוקבות אחר התנועה לפני שניתן את עיניו בעיניי בשנית.
"אתה שומע?" הוא שאל בלחישה חלושה.
הנהנתי.
"גם שלך דופק מהר כל כך?"
היססתי.
"כן."
"למה זה קורה?" הוא עדיין לא הסיר את ידיו מידיי "משהו לא בסדר?"
"הכל בסדר" מיהרתי להרגיע אותו, הייתה לי תחושה שידעתי מה הסימפטומים שלו מסמלים, אבל רק הוא יוכל לומר אם אני צודק "אתה מרשה לי לבדוק משהו?"
הוא הנהן מיד.
התקרבתי אליו עוד "אם זה לא בסדר" אמרתי באיטיות והתקרבתי מעט יותר, רק לוודא שהוא הבין "תגיד לי או תדחוף אותי או משהו."
הוא לא הרחיק אותי גם כשפנינו היו במרחק של כעשרה סנטימטרים, הדופק שלו השתולל כמעט, הרגשתי אותו מבעד לחולצה הדקה שלבש.
אזרתי אומץ וצמצמתי את כל המרחק בינינו, סגרתי על פניו והצמדתי את שפתיי לשפתיו.
גם אז הוא לא דחף אותי.
הוא נישק אותי.

***************************************
שנדע בשורות טובות💙

אשמח לתגובות💙💙

תודה רבה לכם שאתם עושים איתי את המסע הזה שוב!