דרו, בקשתך התקבלה (boyxboy)

פרק 1- דרו

שלוםםם מה שלומכם?
מצאתי חלק מהפרק הבא (כלומר, פרק 1), שתכננתי להעלות לפני שהחלטתי שלא...
אז חשבתי לעצמי למה שלא אמשיך אותו?
הנה הוא כאן.
מחכה לתגובות שלכם🤭

בבקשה תשמרו על עצמכם, ושהחטופים שלנו יחזרו הביתה.

***************************************

כעבור שלושה חודשים

פקחתי את עיניי.
היום הגדול הגיע.
שאפתי אוויר לריאותיי.
עצמתי עיניים.
יכולתי להרגיש את זה באוויר.
הוא רטט.
היה חשמל באוויר.
שמעתי את הצופים שואגים לי באוזניים, עד שכמעט הרגשתי צורך לשאוג בעצמי.
הם קראו בשמי, זרועותיהם מונפות לשמיים, אנשים הניפו שלטים וקראו אל על. יכולתי להריח את ריחה החמוץ של הזיעה שעמדה באוויר, גופי עקצץ מהאדרנלין. הוא חיכה. חיכה לתורו, חיכה להיות פצצת אנרגיה מדויקת. בסך הכל הייתי צריך לחכות לרגע הנכון, תסמכו עלי, אני אף פעם לא מפספס.
אני מכוון למטרה, ואני תמיד פוגע.
נשכתי את שפתי ונתתי לאנרגיות הטובות למלא את גופי, לתת לי את כל מה שהייתי זקוק לו.
חייתי את התחרויות האלה במשך הרבה שנים, הרגשתי כאילו נולדתי בשבילם, הם רק חיכו לי, וכשהן הגיעו, תמיד הייתי מוכן.
פקחתי עיניים, חיוך ענק נפרס על פניי.
היום הגדול הגיע.
התחרות האיזורית מתחילה.
זו לא הייתה סתם תחרות.
זו היית תחרות בשלבים.
בשלב הראשון היה עליי לנצח את בתחרות האיזורית, מקום ראשון, הייתי צריך להיות מקום ראשון. זה החלק הקל.
בשלב השני- התחרות תתרחב, יהיו מספר סבבים של לחימה בין כל המתמודדים שזכו במדינה בתחרות האיזורית.
בשלב השלישי- נתחרה מול הזוכים של המדינות השונות.
רציתי את תואר אלוף המדינה.
רציתי כל כך לזכות בו, להשיג אותו בעזרת עבודה קשה, להוכיח לעצמי שאני מסוגל.
רציתי שיכירו אותי בכל העולם.
התחרות הזו, הניצחון בה, או במקרה הפחות מוצלח בעיניי, עצם ההכרה בי כמתמודד חזק גם אם לא אנצח, תוכל לפתוח לי דלתות רבות. בטוח יהיו בה ציידי כשרונות, משהו שיוכל לקדם אותי בתחום שלי.
זו הייתה השאיפה שלי.
להיות הכי מוצלח בתחום שלי.
להיות הטוב ביותר.
לנצח.
אני מסוגל.
התהפכתי במיטה וגררתי את עצמי אל הבחור היפה ששכב לצידי, שערו בגוון החום בהיר כיסה קלות עת עיניו. ידו האחת הייתה מונחת לצידו וידו השנייה על בית החזה, היא עלתה וירדה בקצב נשימותיו.
בחנתי אותו יותר זמן ממה שהייתי מוכן להודות בקול, הטתי את ראשי קלות. הוא נראה נינוח מדי, רגוע מדי ביחס ליום הגדול.
כדאי שאתקן את המצב.
טיפסתי על גופו היציב של החבר שלי, מיקמתי את עצמי ממש על הבטן שלו.
הוא התנועע קלות תחתי ונופף בידו בקושי, כאילו מתאמץ להעיף זבוב טורדני שמתעקש לפלוש למרחב האישי שלו.
אני לא זבוב טורדני, אבל החלק השני באמת נכון, לגמרי פלשתי למרחב האישי שלו. אבל היי, המטרה מקדשת את האמצעים.
"קום!" קראתי ממרומי מושבי.
הוא התנועע קלות וממש יכולתי לחוש בשריריו נעים תחתיי. ברוב חוצפתו הוא החליט להפנות את ראשו הצידה.
זה ממש לא מנומס ולא חברי מצידו.
אחזתי בשתי כתפיו של סטיב וניערתי אותו קלות "קום כבר, סטיב, מאוחר מאוד, היום היום הגדול!"
המשכתי לנער אותו עד שהוא פתח את עיניו ולמרות זאת קראתי "קום כבר ישנוני!"
הוא גנח וזה נשמע קרוב במידה שלא הבנתי לגניחה מיואשת, לא היה לי זמן לפרש אותה.
"מה בן אדם ביקש? קצת לישון?"
המשכתי לנער אותו, הוא צריך להיות ערני, כבר אמרתי שהיום הגדול הגיע?
"ישנת מספיק, אסור לנו לאחר!"
הוא ניסה לסלק את ידיי מגופו, לשמחת שנינו אני החזק מבינינו והוא לא הצליח.
"אתה מוכן לפחות להפסיק לקפוץ עלי" הוא ספק קרא ספק שאל.
החלטתי להיות נדיב ולהפסיק לקפוץ, אם כי אם לומר את האמת, בכלל לא שמתי לב שקפצתי עליו, מעניין מתי התחלתי, אני באמת מקווה שלא הכאבתי לו יותר מדי. אני צריך אותו בריא ושלם ועדיף גם בחתיכה אחת . אם כי זה בהחלט יכול היה להיות משעשע למדי, אם הוא היה מגיע בשני חלקים.
לא.
אולי זה לא מצחיק.
טוב, קצת.
מצחיק.
לא משנה.
במקום לקפוץ החלטתי להישכב עליו ולתת לו חיבוק ענק.
"מה אתה-" הוא נכנע וצחק כשגופי עטף את גופו.
הרגשתי את ידיו נסגרות על גבי, מצמידות אותי אליו.
"איך ישנת?" הוא לחש לי בקול צרוד של בוקר, נשימותיו דגדגן קלות את אוזני.
"הרבה יותר טוב ממה שחשבתי."
יכולתי להרגיש אותו מחייך גם אם לא הייתי בזווית המתאימה בכדי לראות, הרגשתי את נשימותיו, את הדופק שלו ואפשרתי לגופי להסתכרן עם שלו כאילו היינו אחד.
לא יכולתי לאפשר לנו יותר מדקות ספורות, היינו חייבים לקום.
התרוממתי על מרפקיי ונשקתי לשפתיו "קום כבר, אנחנו צריכים להתארגן."
הוא עיווה את פניו והניח את שתי ידיו על פיו "למה לא חשבת לצחצח שיניים בכל הזמן הזה?"
התרוממתי לישיבה, על בטנו כמובן ומשכתי בכתפיי "ישנת, אז לא אמרת לי לצחצח."
הוא פרץ בצחוק מתגלגל שגרם לי לחייך, הוא תמיד מצליח לעשות את זה.
הוא כשרוני כל כך.
"לך מיד לצחצח, ילדון" הוא אמר בחיוך כשהפסיק לצחוק, אם כי שאריות של צחוק עדיין נשארו בקולו.
ירדתי ממנו כדי להיעמד על הרצפה בתנוחה של חייל, רגליים צמודות, חזהו נפוח, גב זקוף ויד צמודה לרקה "כן, המפקד."
הוא נענע בראשון, ראיתי בכך סימן והתחלתי להתרחק ממנו.
"רק בבקשה הפעם אל תתפוס את השירותים שעה! יש עוד אנשים בבית!" שמעתי אותו קורא מאחורי גבי. גיכחתי.

זה התחיל בדיוק כמו שחשבתי. הרעש הגיע עד אלי, לחדר הקטן שהוקצה לי מאחורי הקלעים, מאחורי האולם הגדול שהיו בו- אני לא צוחק לפחות אלף איש.
נשימות.
להכניס אוויר.
להוציא.
הלכתי במעגלים סביב ומתחתי את גופי.
להיות קל.
לחמוק.
להכות.
אני יכול לעשות את זה.
זו רק תחרות. עברתי עשרות כאלה בחיי ותמיד הגעתי להישגים מרשימים. אני יכולה לעשות את זה. וגם אם לא, הכל בסדר.
שקר.
הכל לא יהיה בסדר.
אני חייב לעבור את זה.
אני יודע שאני יכול.
אני אצליח.
ראשו של המאמן שלי הציץ בפתח החדר "דקה לעלייה על המזרן, דרו."
חייכתי אליו "אני מוכן."
התקרבתי אליו בצעדים מהירים ובטוחים, הדופק שלי רעם.
הוא טפח על שכמי "אתה יכול לעשות את זה, תזכור את כל מה שעבדנו עליו באימונים וזה שלך."
נשפתי אוויר באיטיות.
להתרכז.
צעדתי החוצה בצעדים בטוחים ובגב זקוף, מבט משוחק בעיניי, מבט שמסתיר מאחוריו את כל החשש שהיה בתוכי.
ידעתי שאני טוב, תמיד אמרו לי כך, עמוק בפנים ידעתי שאני יכול לעשות את זה. הבעיה היא שלפעמים, ברגעי לחץ אני שוכח מהעובדות, אני מפחד יותר משני מוכן להודות. אני לא יודע מי אני בלי אומנויות הלחימה, הפחד שלי להפסיד הוא אמיתי.
לכן אני לא מפסיד.
אני לא יכול להרשות לעצמי להפסיד.
מאז שהייתי קטן הייתה בי נאש התחרותית הזו, היא פשוט גברה וגדלה, מישהו הוסיף לה חומר ביער. וככל שגדלתי רציתי את הניצחון יותר. ככל שעבדתי עליו יותר קשה, כך הוא היה יותר מתוק.
ועבדתי קשה.
עבדתי ממש קשה כדי להגיע למי שהייתי.
גב זקוף.
נופפתי בידי לקהל ושאגתי.
הם שאגו סביבי, שאגות שמחה, שאגות קרב. שאפתי אותם לקירבי. חייתי בשבילם. קריאותיהם היו כמו הדם הזורם בעורקים, הם נתנו לי כוח, הם לא הסכימו לי לוותר. הם אף פעם לא הסכימו לי לוותר.
הם ואבא שלי, שעמד בשורה הראשונה וצרח אלי במלוא גרונו. אבא מעולם לא הפסיד משחק שלי, גם כשהוא היה חולה הוא היה מגיע ומעודד. לא משנה אם כולם יחזרו חולים לבית, העיקר שהוא היה שם בשביל הבן שלו.
איתרתי אותו מיד. הוא הניף דגל שכולו כחול, כצבע המדים שלי בשנים האחרונות ושאג לעברי.
נפחתי את שרירי וצעקתי צעקת קרב.
כזו שמילאה אותי בכוח. הפחד התנפף ממני אט אט וכעת כל מה שהרגשתי הוא האדרנלין הזורם בגופי.
חיכיתי לתקוף.
וממשם שם. ליד אבא שלי עמד החבר המשוגע שלי שיחד עם אבי סימן את פניו בפסים כחולים, הם הכינו לי בהפתעה כמה ימים לפני המשחקים חולצות עם בתמונה שלי במדים, זה היה בקרב האחרון שהשתתשתי בו. וניצחתי.
הם צעקו ונופפו בכל מה שהיה אפשר לנופף בו, הם התחברו מהר, במיוחד כשזה הגיע למשחקים שלי. כל מה שהיה קשור אלי עבד טוב בין שניהם.
כמה שאני אוהב את הגברים האלה שבחיי.
הקריאות גברו וזה היה הרגע שבו הודיעו שהמתמודד השני עולה על המזרן.
הוא היה כולו שרירים, בנוי היטב, שערו היה קצוץ לחלוטין, לא יכולתי לדעת אפילו באיזה צבע הוא. הקול שלו היה חזק יותר משתי כשהוא הריע יחד עם הקהל.
מרשים.
אבל לא מספיק.
פקקתי את אצבעות ידיי, עמדתי בפיסוק ברוחב כתפיי, חיכיתי שהוא יעמד מולי, חיכיתי לאות ההתחלה.
עיניו ננעצו בשלי, מלאות ביטחון עצמי, הוא בהחלט האמין שהוא טוב. חשוב להאמין בעצמך.
חיכיתי כשמבט זחוח פרוס על פניי.
למה? כי ידעתי משהו שהוא לא ידע.
ידעתי שהוא עומד להפסיד.