חיים בתשוקה

אווה?

"היא בקומה" אמרה הרופאה ועצב התפרש על פניה

"מה קרה לה?" שאלתי ודמעות הופיעו

"זה נס שהיא בכלל כאן תתפללו בישבילה" היא אמרה ויצאה מהדלת

הבטתי בה שם שוכבת על המיטה והמון מכשירים מחוברים אליה היא כחולה וחיוורת זאת לא אווה שאני מכירה

הדמעות פרצו והתקרבתי אליה היה שם כיסא אז לקחתי אותו והיתיישבתי ליד המיטה שלה

לקחתי את ידה הדקיקה זה כאילו היא לא אכלה מעולם

החזקתי את ידה וקירבתי אותה אל חזי

"את כאן לא משנה איפה תהיי את כאן ואת תמיד תהיי כאן" אמרתי בדמעות

ידה זזה מעט שאלתי את הרופאה והיא אמרה שאין שום קשר לזה

לפתע תומאס נכנס לחדר עם בקבוק מים וזר פרחים

את זר הפרחים הוא הניח ליד מיטתה של אווה ואת בקבוק המים הוא הושיט לידי

"תודה" אמרתי בדמעות והסתכלתי אליו הוא הושיט לי יד ולא הבנתי כל כך מה הוא עושה

ואז פשוט ללא הכנה מוקדמת הוא הרים אותי מהרגליים כך שאני עטופה סביבו

ידו תמכו בישבני כדי שלא אפול ואני חיבקתי אותו חיבוק חזק ופרקתי הכל

"אני כאן" הוא לחש לי והרים את ראשי כדי שאביט בו

הוא הניח נשיקה עדינה על שפתיי הוא תמיד יודע לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון

הנחתי את ראשי חזרה על כתפו והוא יצא מחוץ לחדר

הוא ירד איתי במדרגות שאני עדיין תלויה עליו עד שהגענו לחצר שמאחורי הבית חולים

היה שם ספסל הוא לקח אותי אל אותו הספסל המיושן שישב שם והוא היתיישב עליו כשאני עדיין סביב

הוא הרים את ראשי כדי שאביט בו וליטף את מותניי

"אני לא רוצה לאבד אותה" לחשתי בדמעות

"את לא תאבדי אותה אם לא תעצרי רגע ותפסיקי לחשוב על זה" הוא התחיל להתעצבן ואז לאט נרגע

"זה דיי קשה" עניתי בקול

"היא איתי מאז גיל אפס!" התחלתי לאבד עשתונות

קמתי ממנו והלכתי לעץ קרוב והייתשבתי לייד אותו העץ

לפתע תחושה חמימה התפשטה על גופי

"לא רציתי לצעוק את פשוט משגעת אותי לפעמים" הוא לחש לי בקולו הבס

"אתה צריך להבין גם אותי" עניתי לו חזרה והדמעות בצבצו בעיניי

"אל תבכי בגללי בבקשה!" הוא הרים את קולו מה שגרם לי להרתע

"זה לא אתה זאת אני שנפגעת בכל דבר" צחקתי קצת וניגבתי את הדמעות

הוא בתגובה לזה נשף כסימן להקלה וצחק גם הוא

הוא משך אותי לחיבוק והעביר את ידו בשיערי השחור

הוא התנתק מהחיבוק והביט בי לרגעים קצרים שהרגישו כמו נצח הוא תפס בראשי והצמיד אותי לנשיקה

הנשיקה הייתה משולבת בכאב בין אם זה מהצד שלו או בין אם זה משלי

הוא פרק על שפתיי את כל מה שישב לו על  הלב

הוא הצמיד אותי אליו בעזרת ידו על גבי התחתון

לשונו ניסתה להיכנס ואפשרתי לה

לשונותינו זזו בתיאום המושלם

"סליחה?" הרגשתי יד טופחת על גבי הסתובבתי סיבוב חד והאדמתי כשראיתי את האחות ומסמכים בידיה

"שיט שיט שיט" קמתי מהר ותומאס לא הבין מה פשר הדבר כשהוא הרים מעט את ראשו הוא שם לב לאחות

"מיס אווה התעוררה היא בחדר התאוששות" היא התכוונה להסתובב חזרה וקטעתי אותה

"מתי היא התעוררה?" שאלתי מתנשפת

"לפני בערך חצי שעה פשוט לא רציתי להפריע לכם" היא החלה להאדים הסתובבה והלכה לכיוון בית החולים

"אני לא מאמינה שזה קרה לי" הנחתי את ידי למצחי ונשכבתי על הדשא

אחרי צרור של השפלות מצד המוח שלי תומאס הסיח את דעתי בכך שנשכב ליידי

פתחתי את עיניי וראיתי אותו בוהה בי

"חתימה משהו?" אמרתי לו בהתגרות

"אני כל כך הולך לקעקע את החתימה שלך ביד" הוא התחיל לצחוק ואני אחריו

"בוא נעשה קעקוע תואם" התחלנו לצחוק ואז במוחי עלה משהו

"תגיד מה האחות הזאת אמרה?" שאלתי את תומאס

"משהו אם מיס אוו- היא התעוררה!" הוא צעק קם מהר והתחיל לרוץ לכיוון הבית חולים ואני אחריו

רצנו במדרגות כמו חולי נפש ונכנסו לחדר של אווה

ראיתי את אווה עם עיניים פקוחות אבל עדיין חלשה כפי שהייתה בפעם האחרונה שראיתי אותה

"ג-ג'ס" היא גמגמה היה לי כואב כלכך לראות אותה ככה

"אווה" אמרתי והדמעות פרצו התקרבתי אליה וציבקתי חיבוקעדין היא כמו צלחת זכוכית היא הייתה שבירה כלכך

"ה-הוא אנס אותי"