הטירה

15 פעם אחרונה

"אמה איפה את" שאלה אותי סבתא.
"אני בחדר, מתארגנת" עניתי "מתי אנחנו יוצאות?"
"עוד 5 דקות, תזדרזי."
לי ולסבתי יש מנהג ללכת לקניות לפני יום ההולדת שלי. אנחנו מסתובבות בקניון הקרוב לביתנו ומחפשות בגדים לקראת החגיגיה שאנחנו עורכות לבדינו ביומולדת שלי.
סבתא קונה לי גלידה וארוחת בוקר-
סבתא תמיד משקיעה בי, אני המשפחה היחידה שלה והיא המשפחה היחידה שלי. כל השאר מתו בהתרסקות מטוס בגבול קליפורניה שלמזלי לא יצאתי אליה כי הייתי חולה, סבתא שמרה עלי- אחר כך אנחנו נכנסות לחנות המועדפת עלי, H&M. בה אני מוצאת קפוצון over size בצבע כחול עם הכיתוב Ney york בצבע כתום וג'ינס רחב בצבע לבן. סבתא מוצאת שמלה יפה בצבע ירוק (הצבע במועדף עליה) וסרט לשיער בצבע שחור. כשיצאנו מהחנות אני נשקתי לסבתא על הלחי ולחשתי לה "תודה" באוזן.
"בשבילך הכל" סבתא לוחשת לי ומחבקת אותי.

כשאנחנו חוזרות לבית בשעת אחר הצהריים מאוחרת, פשטתי את בגדי ונכנסתי למקלחת.
לאחר שהתלבשתי בפיג'מה המועדפת עליי עם פסים לבנים ושחורים לאורך שמעתי בום מהמטבח.

מהר ירדתי במדרגות וראיתי את סבתא שלי שוכבת על הרצפה. רצו כל כך הרבה סיפורים בראשי.
"סבתא!" אני צועקת לה "סבתא את בסדר?!" עדיין אין תגובה. אני לוקחת את הטלפון שלי ומתקשרת 101 לאמבולנס. "סבתא תקומי, בבקשה אל תלכי לי" דמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים. "סבתא בבקשה תקומי אני צריכה אותך. אני לא אסתדר בלעדייך" ואז הפרמדיקים נכנסים לבית. הם מפנים את סבתא שלי באמבולנס ואני באה איתם. מקווה לא לשמוע את הנורא מכל. לאחר אינסוף בדיקות ביחדיה לטיפול נמרץ וזמן שנראה כמו עשור יוצא אליי אחד הרופאים עם עובדתת סוציאלית. ישר הבנתי מה קרה.
"בבקשה אל תגיד לי שזה נכון!" אני צועקת אליו
"בבקשה תגיד לי שהיא רק צריכה כמה ימים" אני ממשיכה אבל הרופא אומר לי " אולי כדאי שניכנס לחדר שלי" אני ניגשת אחרי הרופא בזמן שהעובדת סוציאלית מנסה להרגיע אותי ולהגיד לי שהכל טוב. כמובן שלא.
אנחנו נכנסים לחדר של הרופא. שם על שלט קטן בכניסה מתנוסס השם "ד"ר ג'וזף וולינגטון".
שלושתנו יושבים בחדר ואני רק מחכה לשמוע שהכל בסדר. הרופא מנסה למצוא מילים להסביר לי מה קרה-המידע שאני הכי רוצה לשמוע עכשיו-ואז אומר
"תראי אמה, ניסינו הכל אך... רוזט לא שרדה."
אני מתחילה לבכות. ולא מצליחה להפסיק
המחשבה שסבתא שלי כבר לא איתי. אני לא מצליחה לעכל את זה. הרופא מביא לי דף ואני טוחבת אותו לכיס בבכי. אפילו בלי להציץ.
אני ממשיכה לבכות ולצרוח והעובדת הסוציאלית מנסה להרגיע אותי בלי הצלחה. לאחר רבע שעה שאני מעכלת מה קורה העובדת הסוציאלית אומרת לי
"אנחנו צריכות לדבר" פעם ראשונה שהסתכלתי עליה בכלל. על החולצה הלבנה שלה תלוי תג עם השם "שרה מרלין" אני מסתכלת עליה ואומרת
"מה?"
היא אומרת לי שהכל יהיה בסדר והיגיוני שהיא תמות בגיל כזה מבוגר. זה עדיין לא מעודד.
היא מוסיפה ושואלת אותי "רוזט הייתה רגישה למשהו?"
"לא" אני משיבה
"בסדר" אומרת שרה. "את רוצה לחזור הביתה אל הקורבים שלך?"
"כן" אני עונה למרות שאין לי אף אחד.
לאחר 10 דקות מסיעים אותי לבית כוחות הבית חולים.
בבית אני מתפרקת. בוכה כל כך. משתגעת ומנסה לעכל את האובדן.
כשאני בדרכי למיטה לבכות ולנסות לישון נופל לי הדף שהרופא הביא לי במשרד שלו.
אני פותחת אותו וקוראת את כל המידע הרגיל שכתוב על דף של בית חולים. רק שהפעם זו תעודת פטירה.
ובסוף אני רואה בכתב קטן את הכיתוב.
"סיבת המוות: אינה ידועה"