מתגייסת

30

נקודת מבט סול:
.

״למה עשית את זה?״ יובל שאלה שהתמקמנו בבית מלון ״שתסלח לפחות לך , כי לי היא לא תסלח כבר״ אמרתי , ״אני צריכה שתהיי כנה איתי רגע סול , למה דנה קמה ועזבה?״ יובל שאלה ,

להגיד את האמת , זאת אשמתי , כל דבר טוב שאני זוכה בו אני הורסת , זכיתי בזה שאמלי הבת שלי שמחה ומאושרת עם יובל הייתי חייבת להרוס את זה ,

איימתי על יובל שאני ישבור לה את הפנים אם היא תשבור לאמלי את הלב , ואם היא תבגוד , ואני גרמתי ליובל לבגוד , אני לא יכולה לצפות מדנה להישאר , אחרי כל החרא שגרמתי לה ,

לפעמים זה מרגיש לי שהיא נשארה רק בגלל כל מה שהיה פעם ובגלל אביתר , שעכשיו בן 8 , אמלי עמדה להפוך אותי לסבתא ואני הייתי כל כך מרוכזת בעצמי ,

״אני לא יודעת למה דנה קמה והלכה אבל אני יודעת איפה היא״ היא בטח אצל נופר , ״אמלי שלחה לי הודעה״ יובל הודיעה , ״מה היא רשמה?״ אני שואלת בולעת את רוקי כאילו שזה יעזור להעביר את הגוש בגרון שתקוע ומאיים לפרוץ ,

״במסעדה שאכלנו שהיינו סופ״ש ביוון מתי שרק הכרנו״ יובל הקריאה ״גולה , מסעדת גולה״ יובל אמרה , קולות של צעקות נשמעו מבחוץ ״ומה שמרתיח אותי אהרון זה שסול העיזה לבוא לכאן אחרי ,

ואסמרה כמו משת״פ (משתף פעולה) אמרה להם איפה אני , ושסול מצפה שאסלח לה שוב , ליובל מילא , אבל אולי אני אשכב שוב עם מוריה רק בשביל לעצבן את סול״ זה הקול של אמלי ,

פתחנו טיפה את דלת החדר , היא ממוקמת 2 חדרים מולנו , היא התחילה ניתקה והתחילה לצעוק בטורקית לטלפון , היא מחטטת בתיק שלה שעה בניסיון למצוא את המפתח ,

שהיא פותחת הצעקות בטורקית נשמעות חלשות יותר ויותר , החלטתי לרדת לקבלה ״היי הזמנתי את חדר 403 ואיבדתי את המפתח המגנטי יש מצב לקבל ספייר ואחזיר לכם את שניהם?״ שאלתי את הקבלה , ״בטח מה השם?״ פקידת הקבלה שאלה , ״אמלי מנצור״ אמרתי ,

״סליחה אבל השם אינו נכון״ פקידת הקבלה אמרה , אני רואה את אמלי מופיעה מאחור ואומרת משהו בטורקית לפקידה , הפקידה מושיטה לי מפתח מנטי ״בואי״ אמלי אומרת לי ואני יוצאת בעקבותיה ,

אנחנו מתיישבות במסעדה על אחד החופים , ״למה ביקשת את המפתח של החדר שלי?״ אמלי שאלה , שיחקתי באוכל בעזרת הסכין והמזלג ״רציתי לדבר איתך וידעתי של עלי בפני את הדלת״ אמרתי בכנות , מופתעת מכמה בוגרת היא נשמעת ,

״אני מצטערת על דנה״ היא אמרה , ואמרה למלצרית משהו בטורקית , ״מאיפה את יודעת ככה טורקית?״ שאלתי , ״סדרות טורקיות: הילד , הכלה מאיסטנבול״ היא אמרה ,

אני כבר ראיתי את המבט בעיניה וכבר ידעתי לאן השיחה תתקדם , ״אני יכולה למצוא מקום לסלוח לך אגנא (אמא בטורקית) , אבל לעולם לא להיות איתך באותו קשר כמו שהיינו קודם״ היא אמרה וקמה מהשולחן ,

״אגב שילמתי חשבון וביקשתי שאם תזמיני עוד משהו הם יחייבו את האשראי שלי״ היא אמרה והלכה , הבת שלי פגועה ממני , אני יכולה להבין אותה בקלות , כמה דקות אחרי שיובל חזרה מהמסעדה קיבלתי הודעה מאמלי ,

תמונה של כרטיס טיסה , מיוון והיעד מוסתר , ״איך היה?״ שאלתי את יובל , יובל הנידה בראשה , ״היא אמרה לי שהיא כבר התגברה והמשיכה הלאה״ יובל אמרה ראיתי אותה מחזיקה את הדמעות בעיניים .
.
.

נקודת מבט יובל:
.

בחודשים האחרונים הרגשתי כמו ציידת , אמלי בורחת ברחבי טורקיה ואנחנו בעקבותיה , היא דוברת את שפת המקומים ואנחנו נאלצות להסתדר עם האנגלית שלי , וכל פעם שאנחנו רואות מחדש את אמלי היא בורחת , ואנחנו רודפות ,

אני מקבלת הודעה מאמלי , ״יובל אני מבקשת ממך בבקשה אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה , פשוט שחררו ותנו לי לחיות את הלבד שלי״ היא ביקשה , אבל זה קשה , קשה כל פעם לשמוע שיר של אושר כהן ולא לחשוב עליה ,

קשה להסתכל על זוגות ולחשוב שגם הם עכשיו יכלו לקנא בנו , קשה לקרוא דברים שנועם חורב כתב , כאילו הוא לא כתב את זה במיוחד בשבילה , ירדתי לים ומצאתי אותה ״חכי שניה לפני שאת בורחת בואי נדבר״ צד אחד שלה היה חסום ולא היה לה לאן לברוח ,

ככה שאם היא בורחת היא מגיעה ישר אלי , היא ניסתה לרוץ ותפסתי אותה בשתי ידי עוטפת אותה לחיבוק , ואני לוחשת לה :״אל תעשי את זה צוצ , אמרת שמגיע לי להיות מאושרת ,

אל תקחי את האושר הזה של לקרוא לך ״שלי״ ממני , של לקום לצידך כל בוקר ולדעת שאת הבן אדם שאני ירצה להעביר איתו את כל החיים , אמרת שגם לי מגיע אושר ,

ואת האושר שלי צוצ״ אמרתי , דמעות זלגו מבין עיניה , והיא ענתה כמו סול , בשתיקות , ״למה אתן חיפשתן אותי יובל , ביקשתי ממכן שלא״ אמלי אמרה , היא אולי הוציאה את המילים האלו מהפה שלה אבל ידעתי שהיא לא מתכוונת.