הפרח האסור

פרק 4

בר

"למה לקח לך כזה הרבה זמן?" אבא שואל בפנים מבוהלות, היה נדמה לי לרגע שהוא חיוור כל כך, עד שאין סיכוי שלא לקח חומר נוסף, אבל החלטתי להתעלם מהמחשבה הזאת.
גם אם היא לא הייתה רק מחשבה.
"רוג'ר היה צריך שאעזור לו לסדר את ה..." אני מגמגמת, מתנשמת מעט מהקור, "את המדפים, של המקררים." אני מהנהנת לעצמי, מרוצה מהתירוץ המהיר שהמצאתי, אבא מהנהן בחוסר עניין, אני לא חושבת שבאמת עניין אותו למה לקח לי הרבה זמן, אלא למה לא היה לו אוכל כזה הרבה זמן.

"מה אתה עשית בינתיים?" אני שואלת בחיוך עדין, מנסה להקליל את הסיטואציה, ומוציאה את המצרכים שקניתי עכשיו שוב.
רוג'ר הסכים לעשות לי הנחה אחרי שסיפרתי לו מה קרה, או לפחות, חלק ממה שקרה.
את החלקים שקישרו לנדב וכפיר, השמטתי מהסיפור.
"קראתי ו..." אבא מוציא את הקבלה מאחת השקיות וקורא אותה, מרים את מבטו לעיניי, "עודף?" הוא מושיט את ידו, אני מכחכחת מעט בגרוני ומורידה את המעיל, מניחה אותו על הכיסא.
אני בולעת את רוקי בכבדות, לוקחת נשימה עמוקה ומסתכלת בעיניו, "אין" אני עונה בקול יציב, מנסה לשדר מעט ביטחון.
"אין?" אבא חוזר אחרי בבלבול, "אמור להיות עודף של 50 לפחות," אבא דוחף את הקבלה לכיסו ונועל את לסתו, מאפק את עצמו.
"אין עודף אבא..." אני חוזרת על מילותיי בפחות ביטחון, שוברת כמה ביצים לקערת זכוכית ורודה כדי להכין לו חביתת בוקר.
"מה עשית עם העודף בר?" אבא מעביר יד בשערו, "זה שוב הסיגריות האלו?"
"מה? לא!" אני מרימה מעט את קולי, "לקחתי רק 50, אין עודף."
"בר!" אבא צועק ודופק בחוזקה את ידו בשולחן העץ הסדוק שלנו, נשימתי נעתקת לשנייה, אני מבינה שאני מדרדרת את הסיטואציה למקומות מסוכנים, אבל אין לי ברירה אחרת, לספר את מה שקרה ממש לא אופציה,לא אליו, לא לאבא הזה.

אני לוקחת נשימה עמוקה, שומרת על רוגע ומסתכלת בעיניו, שומרת על האיפוק שלא הצליח לשמור עליו.
"את חושבת שאני טיפש? באמת?? היה בקופה שטר של 100! אנחנו בתקופה לחוצה מאוד וזה לא הזמן לא להתחשב!" הוא מעיף לרצפה את קערת הזכוכית שהייתה אמורה להיות ארוחת הבוקר שלו, הקערה מתנפצת והרעש של הזכוכיות רק מלהיט אותי יותר.
"וואו," אני ממלמלת ומתנשמת מעט בעצבים, "אני ממש לא מנקה את זה!" אני מצביעה על הרצפה שרק לפני כמה שעות ניקיתי מהקיא שלו, ועכשיו מלוכלכת שוב ממה שאמור היה להיות ארוחת הבוקר שלו.
"את תנקי פה הכל! ותלכי לרוג'ר הרמאי הזה ותגידי לו שיביא לך את העודף שאמור להיות פה!" אבא צורח, כל כך חזק שעיניו כבר לא היחידות האדומות בפניו.
"פתאום אכפת לך מכסף??" אני מרימה את קולי גם כן, "אתה זה שמבזבז את כל הקופה שלנו על הסמים שלך!" אני דוחפת אותו ולוקחת את המעיל שלי, מתקדמת לכיוון החדר שלי,
אבא מגחך בזלזול ומחזיק בחוזקה בשורש כף ידי.
"אל תגע בי!" אני צועקת כשהעצבים מתפשטים בגופי, מנסה לשחרר את ידי.
"תקשיבי לי טוב בר," אבא אומר בקולו הצרוד, מסתכל ישירות לעיניי בטון מאיים, "את תלכי עכשיו לאיפה שלא היית, תחזירי את מה שלא קנית, ותביאי לפה את ה50 האלה, מובן?" הוא מהדק את אחיזתו בידיי, עד שאני מרגישה את דמי נעצר.
אבל האגו שלי חזק מזה, לא אגיד לו לשחרר, לא אגיד לו שכואב לי, לא אתן לו להיות השולט והחזק בסיטואציה הזאת אחרי כל המאמצים שלי לבית הדפוק הזה.
מאמצים שהוא לא עושה.
מאמצים שהוא לא חושב לעשות, אז מי הוא שיחנך אותי?
חוץ מלהסניף דברים ולהקיא על רצפות הוא לא עושה כלום בבית הזה, ועוד מתלונן על 50 שח מסכנים בזמן שהוא מבזבז אלפים בחודש על ההימורים שלו ועל הסמים? אין מצב.