עלילות סרג'ין- ירח חדש

היום שאחרי

אמה

קול הנביחות העירו אותי משנתי. קמתי מהמיטה בתשישות והזזתי את הוילון מהחלון, כדי לראות מה לכל הרוחות קרה. ידעתי שהיה מוקדם בבוקר לפי צבע השמיים. הם היו תכולים עם מעט גוון אפרפר. הסתכלתי לכיוון החנייה לראות אם הרכב של אמי היה שם, אך הוא לא היה. הפנתי את מבטי המטושטש לדמות שחמקה לאורך השביל מכלב שהמשיך לנבוח וצקצקתי בלשוני. לצערי, הייתי יכולה לזהות את הכלב הזה בכל מקום. הוא היה גדול יחסית, צבעו חום והיה תוקפני, בייחוד כלפי הדוור המסכן שרץ ממנו כרגע. הוא היה שייך לאחד האנשים שגרו קרוב לבית שלי, דולי. זכרתי כשאמי ואני הגענו לכאן לראשונה, משכנו די תשומת לב. לפי מה שהבנתי, לא הרבה אנשים מכירים את העיירה הזו ואם כן, הם רק נוסעים דרכה ולא שמים לב אליה יותר מידי. אבל ברגע שנודע לאנשים שגרו באזור שאנחנו מתכוונות להישאר כאן, הם לא האמינו ודולי היה הראשון שהתחיל לחטט, ניסה להוציא מאיתנו למה עברנו לגור דווקא כאן בעיירה רחוקה וקטנה כשיש כל כך הרבה מקומות אחרים לגור בהם. האמת שגם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו וכשניסיתי לשאול את אמי למה אנחנו צריכות לעזוב את הכל ולעבור למקום אחר היא הייתה עונה לי ש"היא תמיד רצתה לנסות לראות איך זה לחיות בעיירה שקטה" ואמרה לי שניתן לזה ניסיון. והנה אני, אחרי שש שנים, עדיין מנסה לתת לזה ניסיון. הראייה שלי התחילה להתבהר וראיתי שהכלב תפס את מכנסיו של הדוור. הדוור טלטל את רגלו משיניו של הכלב בניסיון להיחלץ ממנו ואף ניסה לדחוף אותו עם ידיו. הוא משך את רגלו בחוזקה מאחיזת הכלב ומעד על המדרכה כשחתיכת בד נקרעה ממכנסיו. ראיתי שמשהו נפל ממנו בזמן שהודף אחרונית. הדוור חצה את המדרכה לכיוון הקולנועית שלו ונסע משם במהירות כשדולי הגיע לאזור. הבחנתי שהוא הרים את קולו והתכופף לקחת את מה שנפל מהדוור. התרחקתי מהחלון ונאנחתי. חשבתי על האפשרות לחזור לישון כשפתאום המקרה של אתמול הבזיק במוחי. הלכתי במהירות לכיוון האמבטיה והרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ מהדפיקות הבהולות שלו. ברגע שנעדמתי מול המראה, הבחנתי בתחבושת מגואלת הדם שחבשתי ברישול וקפאתי במקומי. התחלתי לאט לאט לפרום אותה והייתי בטוחה שארגיש דקירות כאב או שלא אצליח להזיז את ידי כמו שצריך, אבל משום מה לא הרגשתי כלום. פחדתי להסתכל על הפציעה, כי זכרתי איך היא נראתה וחשתי בצורך להקיא. לאחר שהורדתי את התחבושות, פערתי את עיניי ופי. מצמצתי כמה פעמים, כדי לוודא שלא הזיתי. ז..ה, זה לא הגיוני.

הפציעה!

היא לא הייתה שם!

לא היה שום זכר לנשיכה של אתמול, שום דימום, שום צלקת, פשוט שום דבר! אולי חלמתי את זה? לא, לא אפשרי, הרי בחלומות אי אפשר להרגיש כאב פיזי ואתמול בהחלט הרגשתי את השיניים שלו ננעצות בכתפי.

ניסיתי לחשוב על הסבר הגיוני, אך לא עלה בראשי כלום. כל מה שיכולתי לעשות היה לעמוד קפואה מול מראת האמבטיה בזמן שאני מסתכלת על כתפי, שהחלימה מפציעה שהייתה צריכה לקחת כמה חודשים טובים עד שתגליד ואז נזכרתי במדי העבודה שלי, שלא ידעתי איפה לשים אותם, כי לא ידעתי מה הייתי אמורה לעשות אם אמא שלי תראה את זה. חציתי את חדר האמבטיה והגעתי במהירות לחדרי. נעמדתי מול המיטה שלי ונשמתי. הרמתי את המזרן יחסית בקלות, הייתי בטוחה שאצטרך להשתמש ביותר כוח. חיפשתי בעיניי את מדי העבודה ומצאתי אותם. התכופפתי מעט, הושטתי את ידיי ושלפתי אותם. הנחתי את המזרן שלי וראיתי שהם היו מגואלים מדם. התמוטטתי על הרצפה ובהיתי בבגדי העבודה שלי. הרגשתי שאני טובעת, כל כך הרבה רגשות הציפו אותי בבת אחת. פחד היה הרגש העיקרי שמילא אותי ואיתו הבלבול הגיע. השענתי את ראשי על קצה מיטתי וגוש עמד בגרוני. חשתי בשנית ברצון להקיא ושמתי יד רועד על פי. הייתי חייבת להירגע, בטח היה לכל זה הסבר הגיוני. צלצול הפלאפון הקפיץ אותי במקומי והצליח להוציא אותי מהמצב שהייתי שרויה בו. לא יכולתי לשבת ככה כל היום, הייתי צריכה משהו שיסיח את הדעת שלי. עלתה בראשי המחשבה אם כדאי לי לדבר עם מישהו על מה שקרה, אבל עם מי? אמא שלי ישר פסלתי, כי אם אבוא ואגיד לה "היי אמא, כן יצאתי אתמול למרות שאמרת לי לא לצאת וזאב כמעט קרע אותי לגזרים" לא בא בחשבון.