💋המילים החשובות💋

פרק עשירי

סוף הפרק הקודם:

אמא: תחזור עכשיו הביתה בבקשה.

לא ידעתי מה לעשות, אמא שלי אף פעם לא אומרת לי לחזור הביתה.
אמא שלי אף לא כותבת לי.

------------------------------------------------------

אוון

"הכל בסדר? אוון?" ג'ון שאל.
"אתה חיוור"
"מ-מה?"
"אחי, מה קרה?" הוא נראה מודאג.
"לא קרה כלום, אמא שלי כתבה לי"
"אמא שלך אף פעם לא כותבת לך"
"אני חושב שאני אלך עכשיו" אמרתי וקמתי להביא את התיק שלי.
"אני אלווה אותך הבית-"
"לא, הכל בסדר"
יצאתי מהחדר של ג'ון וירדתי למטה.
"ביי" אמרתי בלי להסתכל אחורה.
אבל ידעתי שג'ון עומד שם.
"ביי, נתראה" שמעתי אותו עונה.
התחלתי ללכת לכיוון הבית שלי.
ניסיתי לחשוב על כל האפשרויות שהיו יכולות לקרות.
מהכי קטנות להכי גדולות.
שנכנסתי הביתה, ראיתי את כולם יושבים מסביב לשולחן.
ראיתי שאיימי בכתה וגם פניה של אמא היו עצובות ונפולות.
"אמא?"
אין תשובה.
"איפה אבא?"
הסתכלתי על השולחן ולא ראיתי שהוא ישב שם.
מילה ותום קפצו עליי וחיבקו אותי.
"מישהו מוכן לספר לי מה פאקינג קורה פה?"
אמא נעצה בי מבט.
"אבא..." איימי התחילה להגיד.
"הוא איננו"
"אבא מת?" הרגשתי את הדמעות בעיניי.
"לא, חס וחלילה" אמרה אמא.
"אבא עזב אותנו בשביל איזו זונה"
אמר אוליבר בגיחוח.
עכשיו תורו לקבל את המבט הזועם של אמא.
"היא הגיעה לפה, ואז הוא פשוט לקח את הדברים שלו ונסע, בלי להגיד שלום"
הייתי מבולבל.
גם ככה אמא שלנו לא הייתה במצב שהיא יכולה לטפל בנו.
עכשיו הוא עזב וידעתי שהיא תהיה שבורה.
וגם הוא ידע.
"אבל למה?" שאלתי.
"נמאס לו" אמרה איימי.
נמאס לו
אבא שלי ואני היינו ממש קרובים בשנה האחרונה.
הרגשתי שאני לא יכול לעמוד בזה.
קמתי מהכיסא, ויצאתי החוצה.
התיישבתי על המדרכה ונשענתי על הגדר.
הרגשתי את הדמעות יורדות מעיניי, ללחיי ונופלות.
הייתי לבד.
עד הרגע שהרגשתי יד על גבי.
הסתובבתי וראיתי את סופיה.
לרגע התרגזתי שהיא רואה אותי ככה, אבל נתתי לה.
סופיה התיישבה לידי והרגשתי דז'ה וו.
היינו שם לפחות שעה בלי לומר מילה עד שנרדמתי.

ღღღღღღღღღღღღღღღღღღღღღ

סופיה

יצאתי מהבית של רובי והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלי.
הרגשתי את הרוח על הפנים ואת הצמרמורת שהיא העבירה בי.
עונת החורף הייתה העונה האהובה עליי.
חופשת החורף, טיולים, גשם, היום הולדת שלי...
הסתובבתי בפינת הרחוב וראיתי את אוון.
הוא ישב ליד הגדר של הבית שלו ונראה אומלל.
אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
היססתי לרגע ואז ניגשתי אליו.
הנחתי את ידי על גבו והתיישבתי.
רק כדי שלא ירגיש בודד.
לא הסתכלתי עליו.
ישבנו שם ובהינו בכביש.
באיזשהו שלב ראיתי שאוון נרדם.
ניסיתי לעצום את עיני ולהירדם גם אני.
כנראה נרדמתי לחצי שעה בלבד כי כשהתעוררתי השעה הייתה רבע לשבע.
הסתכלתי על אוון וראיתי שהוא מסתכל עליי.
"אתה רוצה לספר לי למה אתה פה?"
שאלתי אותו בעודי מנסה להתיישב נורמלי.
"מחוץ לבית שלי?"
"מה אתה עושה בחוץ, לבד?"
"אני יכול לשאול אותך את אותו הדבר"
הוא הסיט את מבטו.
"לי אין תירוץ, הייתי אצל רובי"
"ואני הייתי אצל ג'ון"
"אין לך מפתח? למה אתה לא נכנס?"
"כלום, נעים לי יותר פה"
הרמתי גבה.
"קרה משהו בבית?"
"מה זה כל השאלות האלה?? לא זכור לי שנירשמתי לשאלון רישמי על חיי"
"אז כן קרה משהו בבית"
הוא חיבק את ברכיו.
"נו באמת, אוון, מה יכול היה לקרות שגרם לך להיראות ככה?"
ניסיתי להיות שם בשבילו.
לעזור לו.
אבל הרגשתי שלא משנה מה אני אנסה לעשות, אוון לא יתן לי.
"טוב, אז אני פשוט אלך-" התחלתי להגיד,
אבל להפתעתי אוון משך לי בשרוול ואמר לי להישאר, הוא היה נראה כמו ילד קטן שלא מוצא את הדרך הביתה.
נשארתי שם.
"אבא שלי... הוא עזב"
אוון מלמל.
"אני ממש מצטערת.."
ידעתי כמה הוא היה קרוב אליו בשנה האחרונה.
גם ידעתי איך זה לחיות בלי אחד ההורים.
"הוא עזב עם אחת הנשים שלו, אחת הזונות שלו"
אוץ'
אני מבינה למה הוא היה נראה ככה.
המחשבה שבן אדם יעזוב את המשפחה שלו, את האנשים שהוא אוהב כל כך וראה אותם גדלים.
הילדים שלו.
בשביל איזו אישה אחת שהיא בכלל לא אישתו.
זה בטח היה קשה בשביל כל המשפחה שלו.
הרגשתי את אוון רועד.
ריחמתי עליו.
"יש משהו שאני יכולה לעשות?"
הרגשתי חסרת אונים.
"לא, זה לא משהו שקשור אלייך"
ישבנו שם על המדרכה, בלי לדבר.
זה היה כמו הרגעים המביכים האלו ששני הצדדים לא יודעים מה להגיד.
רק שעכשיו לא הרגשתי שזה מביך בכלל.
"פעם סיפרתי לך איך איבדתי את אמא שלי?"
"לא" אוון הסתכל עליי.
"ביום ההולדת שלי, יום הולדת 12, הכל היה מושלם. כל החברות שלי הגיעו וממש נהנו, אמא שלי הייתה חולה בסרטן באותה תקופה, אבל היא לא הייתה אמורה למות"
הסתכלתי עליו לראות אם הוא מקשיב.
"אני רבתי איתה שעות שארגנוןאת היום הולדת שלי, לא הסכמתי לוותר על הזיקוקים.
לא ידעתי אז כמה מסוכן זה זיקוקים בתוך הבית.. אבל אמא שלי בכל זאת הסכימה ואמרה שבסוף הערב נוציא את כולם לחצר בשביל להכין את הזיקוקים.
אני ממש התרגשתי.
לא הצלחתי להתאפק ופתחתי את הזיקוקים בבית, שבדיעבד הייתי צריכה לדעת שזה אש" גיחחתי.
היה לי קשה לספר את זה, אבל אוון הקשיב לי, וזה מה שאני הייתי צריכה.
"אז פוצצתי אותם... ו... הבית התחיל לעלות באש, כולם נימלטו החוצה... אבל אני לא ראיתי את אמא שלי יוצאת" הרגשתי את כל הדמעות בעיניי אבל לא בכיתי.
"מהר מאוד הגיעו כבאים ואני ניסיתי להיכנס הביתה, להציל את אמא שלי והם חסמו לי את הדרך. צעקתי, צרחתי ישבתי שם על המדרכה ולא הסכמתי לזוז, ראיתי את האמבולנס ואיך העובדים שלו לקחו את גופה של אמי, נשברתי שם"
הרגשתי עכשיו את הדמעות על לחיי.
"סופיה... אני ממש מצטער, אני בוכה פה על זה שאבא שלי עזב, ואת... אמא שלך מתה"
ראיתי איך הוא מנסה לא להגיד ש'רצחתי אותה'.
הסתכלתי על הטלפון וראיתי את השם של אבא שלי.
שיט.
השעה הייתה 20:00.
ישבנו פה כל כך הרבה זמן??
אמרתי לאבא שלי שכבר בשבע אני יהיה בבית.
"אבא?" עניתי לטלפון.
"סופיה איפה את?"
"אני... אה.. התעכבתי אצל רבקה"
"אין בעיה, רק בבקשה תגיעי הביתה בקרוב"
"ביי אבא"
השיחה התנתקה.
"אני צריכה ללכת" אמרתי.
לא רציתי לעזוב אותו פה.
"אוקיי" אוון ענה.
הוא חייך אלי חיוך קטן וקם.
קמתי גם אני וסידרתי את הבגדים שלי שהיו מלאים חול מהמדרכה.
עמדתי שם והסתכלתי לראות שאוון נכנס לביתו.
אחריי שנכנס התקדמתי לכיוון הבית שלי.
ניכנסתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה.
הייתי עייפה כל כך, שפשוט נרדמתי.