אוקיי, אני יודעת שזאין עזב והוא כבר לא בוואן דיירקשן והסיפור הוא עליו והוא בלהקה וזה.. אבל אני עדיין רוצה להמשיך לכתוב את הסיפור למרות ששוב, אנשים לא ממש קוראים את זה או משהו.
_♥♥♥_
"אא..אני..." התחלתי לומר אך הייתי נורא צרודה. בכל זאת, חצי שנה שאני לא מוציאה הגה מהפה. מרדית' הביאה לי כוס מים והמשכתי לדבר. "ההורים שלי מתו כפי שאת יודעת ו... וכששמעתי על זה, בשניה שזה קרה, כשהבנתי שאני לא הולכת לראות אותם שוב, הסתגרתי בתוך החדר שלי ובכיתי. פשוט בכיתי. לא האמנתי שאיבדתי אותם. לקח לי שבוע שלם עד שיצאתי רק מהחדר. אחר כך הסתובבתי בבית אבל לא יצאתי ממנו. לא שתיתי, לא אכלתי, ובקושי ישנתי. בכל הזמן הזה שהייתי בבית, לבד, מפנימה לעצמי שהם כבר לא יחזרו, הבנתי שאני צריכה אותם יותר ממה שחשבתי. אני כלכך מתגעגעת" אמרתי מתחילה לבכות כשמרדית' מחבקת אותי חזק. "אני כולכך מצטערת" אמרה לי בקול עדין. החלטתי לא לספר לה על החלום שלי. עד שאני לא יפתור את התעלומה אני שומרת אותו לעצמי.
" לכי לנוח. בשבע ארוחת ערב" היא אמרה אחרי שנרגעתי. הנהנתי ועליתי לחדר החדש שלי. כשהגעתי אליו צנחתי על המיטה מזמזמת לעצמי מנגינות מרגיעות. כעבור כמה זמן עבר לי המצב רוח הרע והחלטתי להתחיל לסדר את הבגדים שלי בארון. הרמתי את המזוודה על המיטה ופתחתי את הארון ולהפתעתי מצאתי מחשב נייד עם פתק שכתוב 'קנינו לך מתנה, זה שלך'. התרגשתי טיפה יותר מידי ורצתי למרדית' עם המחשב ביד. "מרדית'!!" אמרתי תוך כדי שאני יורדת במורד המדרגות אל הסלון. "אני כאן, אני כאן. מה כלכך דחוף?" היא אמרה שיצאה מהמטבח מנגבת את הידים שלה במגבת. "מה זה?" שאלתי בתמימות. "אני ובן קנינו לך מתנת ברוך הבא. אוהבת?" "עוד לא המציאו את המילה למה שאני מרגישה עכשיו!" אמרתי קופצת במקום ואחר כך רצה בחזרה לחדר עם המחשב שאני מחבקת חזק מאוד.
"יחסית לילדה שלא דיברה עד עכשיו את מאוד רעשנית את יודעת?" מרדית' צעקה לי ואני גיחחתי. התיישבתי על המיטה שהמחשב עליי, ופתחתי את היוטיוב. שמתי שירים עקראים והתחלתי לסדר את הארון תוך כדי שאני רוקדת לי. אחרי שעה בערך של סידור ומדידות הייתי קצת עייפה והיה עוד זמן עד ארוחת הערב אז החלטתי ללכת לישון. משום מה הפעם לא חלמתי הפעם את החלום. מעניין..
מרדית' העירה אותי בעדינות והזכירה לי שארוחת הערב כבר מוכנה. היא יצאה מהחדר ואני קמתי מהמיטה לסדר את השיער שהתבלגן בזמן שישנתי. ירדתי אל כיוון שולחן האוכל ושם ראיתי את כולם מחכים רק לי. התיישבי והתחלנו לאכול. הארוחה הייתה שקטה נעימה כזאת. אכלתי קצת מהאוכל הידוע בטעמו הטעים של מרדית' אבל אחרכך לא הרגשתי טוב והייתה לי הרגשה שרציתי להקיא. התאפקתי לא להתנהג בגסות רוח ופשוט לקום באמצע אז פשוט התיישבתי בשקט ושתיתי כוס מים כדי להרגע. אחרי כמה דקות פשוט לא יכולתי יותר וקמתי בהכי נימוס שיכולתי, שמתי את הצלחת בכיור והתחלתי לעלות במדרגות.
"הייתה בעיה באוכל שהכנתי?" מרדית' שאלה אחרי שנכנסה לחדר שלי והתיישבה לידי על המיטה. "לא, זה פשוט..." לא ידעתי מה להגיד לה אז פשוט המצאתי את התירוץ הראשון שעלה לי בראש "פשוט לא הייתי ממש רעבה" 'מטומטמת!' חשבתי לעצמי. למזלי היא קנתה את זה.. "אה, אוקיי תרגישי חופשי אם פתאום תרגישי רעבה או כל משהו אחר" "אין בעיה" עניתי לה וחייכתי חיוך קטן. כיף שיש מישהו שבאמת אכפת לו ממך. היא יצאה מהחדר ואני זרקתי את עצמי על המיטה. אחרי כמה דקות הרגשתי שהכל עולה לי למעלה וישר רצתי לשירותים. הקאתי את החיים שלי והרגשתי כלכך רע אחרי זה. אני יודעת שאני צריכה לספר את זה למישהו אבל אני מפחדת שיחשבו שאני משוגעת..
לאחר שנרגעתי קצת החלטתי ללכת לישון כי ממש לא הרגשתי טוב.
קמתי בבוקר מאור השמש ומציוץ הציפורים (חח) והשעה הייתה 11:30. קמתי, שטפתי פנים, והלכתי להתקלח. לבשתי שורט ג'ינס וגופייה לבנה ובזמן שסירקתי את השיער חשבתי על זה, זאת כבר הפעם השנייה שלא חלמתי את החלום שעד אתמול לא עזב אותי. כניראה נמאס לו, או שהוא יצא להפסקה. זה בטח מעייף לבוא בכל לילה ולהציל אותי...
ירדתי למטה אחרי שעשיתי צמה וראיתי את כולם בסלון.
"בוקר טוב" אמרתי בקול שמח במיוחד. ג'וני ודייויד שראו טלוויזיה התעלמו, אם לא שמעו אותי בכלל, ומרדית' קראה עיתון בזמן ששתתה את הקפה שלה בנחת.
הלכתי למטבח והכנתי לעצמי גם משהו לשתות והתיישבתי בשולחן מול מרדית'. "ג'ייד" היא קראה לי ואני הרמתי את הראש אליה.
"את בטח שמת לב שבן לא נמצא פה נכון?" "עכשיו שאת אומרת את זה.. באמת לא ראיתי אותו אתמול" עניתי לה נזכרת. "בן עובד כבמאי ויש לו פרויקט שהוא עובד עליו כרגע" הסבירה לי. "אוקיי" אמרתי מסמנת לה להמשיך.
"חשבתי אולי תרצי להצטרף אליו"
YOU ARE READING
Stay With Me
Fanfictionסיפור על נערה רגילה שחיה את חייה כמו כל נערה בגילה. אבל, אחרי תאונת הדרכים שבה נפגעו הורייה, היא כבר לא אותו בן אדם כמו שהייתה קודם. היא השתנתה והפכה לאדם אחר. היא כבר לא סמכה על אנשים, ירד לה הביטחון העצמי, לא היו לה את כל הצחוק והשמחה כמו שהיו לה...
