Stay With Me

The Decision

"להצטרף אליו? מה?" כמעט נחנקתי מהמשקה החם שלגמתי לפני כמה שניות. "כן. להסתובב בעולם, לטייל, למצוא הרפתקאות 😉" מרדית' ניסתה להצחיק אותי אבל אני ניבהלתי, ניבהלתי כי אני לא מוכנה לזה. מרדית' ראתה את המבט שלי ומיד אמרה "אני חושבת שכדאי לך להתרענן ולעשות קצת חיים אחרי כל מה שעברת. זה יעשה לך רק טוב". היא צודקת, אני כלכך צריכה את זה. אבל זה לא מהר מידי? אולי כדאי לי להתחיל בקטן וללכת רק לקניון. אני לא יודעת. "אני מבטיחה לחשוב על זה" מרדית' חייכה חיוך גדול והבטיחה בחזרה שאני לא אתאכזב. "מזה הפרויקט הזה בכל אופן?" הסתקרנתי בתקווה שיעזור לי להחליט "בן מביים איזשהו סרט דוקומנטרי אבל אני לא זוכרת בדיוק על מה".

ב15 דקות שעברו מרדית' ניסתה להזכר בנושא הסרט, וכשהתייאשה, חזרה לעיתון הפתוח שלה. אני חשבתי על הנסיעה. האם כדאי לי להישאר בקרבת המקום הבטוח שלי, המוכר והמזכיר נשכחות, או לצאת מהמקום הבטוח והמוכר, לעולם שאני לא מכירה אך מתה להכיר, להתחיל חיים חדשים- הכל מחדש? לעומתנו, הבנים עדיין ראו טלוויזיה. אני רוצה לחזור לזמן שבו הייתי ילדה בגילם. בלי דאגות, בלי החלטות קשות, עם הורים שבוחרים בשבילך את ההכי טוב שאפשר. עם הורים.

"רעבה?" מרדית' שאלה אותי. לא הייתי רעבה ואין לי תאבון בכלל בזמן האחרון אבל לא רציתי להגיד כלום בקשר לזה, במיוחד לא אחרי אתמול בערב. אני לא רוצה לערב אותה ולהעמיס עליה את קשיים והבעיות שלי. "טיפה" החלטתי להגיד לבסוף. "מי בעד פנקייק??" היא אמרה בקול רם בכדי שבני דודיי ישמעו. שניהם צעקו 'אני' והיה נשמע כאילו התחרו מי צועק יותר חזק.
בזמן שמרדית' מכינה את הפנקייקים, הבנים רבים על השלט של הטלוויזיה ואני שצוחקת מהמחזה המשעשע הזה, עורכת שולחן לארבעה.
לבסוף הכרחתי את עצמי לאכול ולא היה קשה להבחין שזה לא היה קל. סיימנו לאכול ולאחר שפינינו את את שולחן, עליתי לחדר הזמני שלי.

עבר חודש, חודש אני בבית של מרדית' ובן, כל יום עושה את אותם דברים שעשיתי אתמול, לנקות, לסדר, לשמור על הילדים כשמרדית' יוצאת ולפעמים מעסיקה אותם כשמשעמם להם. הייתי גם מחוץ לבית לפעמים, אבל לא הרבה. מכשהגעתי לפה עד היום, היו לי לילות נטולי חלומות, נטולי החלום. זה קצת מוזר ומחשיד לדעתי.

לפעמים הייתי יוצאת לפארק שקרוב לבית, יושבת על הספסל וחושבת. כן, סתם ככה יושבת וחושבת על החיים. והיום החלטתי, אני הולכת לנסוע עם בן! אני הולכת לנסוע ללוס אנג'לס! זה יעשה לי רק טוב, אני מקוווה..

"ג'ייד את מוכנה?" מרדית' קראה לי מלמטה. "כבר באה" צעקתי בחזרה. לקחתי את המזוודה שהכנתי ערב קודם, הסתכלתי במראה בפעם האחרונה לפני שעזבתי את החדר וסחבתי את המזוודה במורד המדרגות. מרדית' חיכתה לי ליד המכונית ועזרה לי להכניס אותה לתא המטען. התיישבתי במושב הקדמי ליד מרדית' התחלנו בנסיעה.

"מתרגשת?" שאלה אותי כשהיא בעצמה בהתרגשות אחרי כמה דקות של שקט. "לא ממש" עניתי והדלקתי את הרדיו, מתפללת לשירים שישברו את השקט השורר במכונית לשעות הקרובות עד שדה התעופה.
לבסוף אחרי הנסיעה הארוכה, הגענו למתחם ולאחר שעשיתי את כל הבדיקות והעמיסו את המזוודה שלי על המטוס, היינו חייבות להגיע לשלב הפרידה. אחחח אני שונאת להפרד מאנשים. לא משנה אם זה לכמה ימים, חודשים או שנים, קשה לי כי אני לא יודעת מתי אני אראה אותם שוב אם בכלל. אחת ההשלכות בחיים שלי מהתאונה של ההורים שלי.
"אני מאוד אתגעגע" אמרתי בעצב. "גם אני" החזירה לי וחיבקה אותי חזק. "כשתנחתי יחכו לך אנשים מטעם אבטחה שילוו אותך לבית של בן. תשמרי על עצמך ותזהרי מהמעריצות" אמרה כששיחררה מחיבוק. "מעריצ.." באתי לשאול אך הכרוז קטע אותי. "נוסעי טיסה 269 מתבקשים להגיע למטוס. קריאה אחרונה לנוסעי טיסה 269 ללוס אנג'לס". "זו הטיסה שלי" אמרתי בלי ברירה וחיבקתי בפעם האחרונה את מרדית'. הלכתי לכיוון המטוס ועליתי עליו, בזמן שנופפתי לשלום למרדית'. התיישבתי במקומי במטוס, הסתכלי דרך החלון וחייכתי.
"Los Angeles, here I come!"

xoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxoxo

שניםםםםםםםם עברווו❤
אני יודעת שהבטחתי שאני אמשיך ואז נעלמתי אבל עכשיו אני הולכת להמשיך ובגדולללל
הפרק יצא די קצר ואני אנסה להאריך אותם 😝
Love😙