אני בקושי מצליחה להרגיש את כפות הרגליים שלי דורכות על האספלט החם, הגוף שלי נדחק בין מאות גופים דביקים אחרים. אני נוטפת מרוב זיעה, אבל לא נראה שזה מזיז לעובדת הסוציאלית שמוליכה אותי בידי בכוח לעבר חוף הים דרך הכביש הכי סואן בתל אביב. העיניים שורפות, אדומות ונפוחות מדמעות שבכיתי היום, כשגיליתי לאן הרווחה מעבירה אותי הפעם.
שוב הצריף המחורבן הזה, ריח דגים שעולה באפי מחזיר אותי אחורה, לתקופה בה לאונרד היה מתייחס אליי כמו לבת. כשהוא עוד אהב אותי באמת.
"הוא אמר שחסרת לו מאוד, הוא מאוד הצטער לשמוע על מה שקרה לך אצל משפחת לוי." גיתית אומרת, מושכת את המילים שלה על לשונה. גם היא יודעת, כל הרווחה יודעת. לא יהיה מקום שלא יפלוט אותי החוצה. אני רק בת 12 ועדיין, מעטים המקומות בהם נשארתי אחרי שלושת חודשי הניסיון. אני מסרבת להביט בגיתית כשהיא מנסה לתפוס את מבטי בעוד אנחנו צועדות לעבר הבקתה של לאונרד.
"מתוקה, אלו רק שלושה חודשים." היא מנסה להרגיע אותי, שולחת יד אל הכתף החשופה שלי בהתעלמות מהתנגדותי. אף אחד לא יקשיב לי, אני אחזור ללאונרד שוב ושוב עד שהוא ישתעמם מהמשחק הזה. אף אחד נורמלי לא מוכן לתת לי הזדמנות. הלוואי שיכולתי להגיע למשפחת אומנה אמיתית כמו המשפחה שאימצה את החברים שלי מבית היתומים. אף אחת ממשפחות האומנה לא רצתה לקבל אותי, אף אחד לא רצה, אפילו לא ההורים שלי בעצמם.
YOU ARE READING
אולי הפעם
ChickLit"כל חיי הייתי צריכה למצוא מקום להיות בו. אחרי שכל משפחת אומנה ובית יתומים שנכנסתי אליו פלט אותי ממנו רק כי לא הצלחתי להתאים אליהם- ברחתי לרחוב ונשארתי שם. עם זיכרונות שלא עוזבים אותי והתמודדות כפייתית עם הדברים שחיכו לי חייתי כמעט ארבע שנים ברחוב, ב...
