אולי הפעם

פרק רביעי

עיניי לא מצליחות להחליט במה להתבונן קודם, האם בחבורות הנערים שעומדים בקבוצות ומדברים אחד עם השני, האם בדוכני הקעקועים והצמות שמפוזרים בכל עבר של הטיילת של אילת. או האם בכלל במתקני האקסטרים, כמו הכדור המפחיד שזורק אנשים גבוה לשמיים, זה אפילו לא נראה כיף. ועדיין, אני לא יכולה שלא לקנא בכל אדם שנמצא כאן. אם הייתי משווה את תל אביב לאילת ברגעים האלו זה היה נראה כמו חושך ואור, תל אביב, העיר שלא ישנה לעולם, הייתה כל כך מדכאת בימים האחרונים. אף על פי שזה החורף השלישי שלי ברחוב, ובכלל, אם אפשר להחשיב את הצריף בו גדלתי כבית. כל תנועה הכי קטנה של רוח הייתה מטלטלת את המבנה כאילו הוא עומד להתנתק  מהאדמה. אבל הוא עדיין עומד, והבחור שהרס לי את החיים כנראה יושב בו עכשיו עם כוס תה ומעיל חם וחושב האם הגשם יעזור לדייג שלו.

כפות רגליי עוד נטועות בחול, עוד כמה דקות וארגיש שאני מתחרפנת. ולרגע אני מרגישה חרטה. אני לא יודעת כלום על העיר, אין לי כאן אף אחד, ואני אפילו לא יכולה לחשוב על איזה אנשים מסוכנים מחכים לי שאירדם. עם זאת אני כועסת על עצמי שאני מתחרטת. כי גם בתל אביב לא היה לי טוב והעיר הזו תהיה חרוטה לנצח בתוכי ועל גופי, תל אביב לא תעזוב אותי לעולם, גם אם באילת אני אסבול יותר.

ממש כמו מגנט כפות רגליי נמשכות להמולה שבטיילת, אני הולכת לאט ובזהירות ומפלסת את דרכי בין העוברים והשבים, חלקם מתנדנדים בשיכרות וחלקם גם נראים שיכורים מאושר, אני לא זוכרת מתי ראיתי על כל כך הרבה אנשים חיוכים כאלו גדולים ואמיתיים. בזולה הכל היה מנוכר, כבר התחלתי להאמין שאלו החיים.

״צמות כאלו זה 150, עם תוספות זה 200.״ אני שומעת את הבחורה שלידי אומרת לאישה שאוחזת בידה של ילדה קטנה. האישה המבוגרת לוקחת את הילדה הקטנה בשתי ידיה, ממלמלת משהו על מחיר מופקע והולכת מהדוכן לדוכן אחר שיושב כמה מטרים מהדוכן הזה.

״מה הפואנטה לפתוח כל כך הרבה דוכנים אחד ליד השני? שאלה טובה, את לא תיירת, נכון?״ היא פונה אליי, ולרגע אני תוהה אם הסתכלתי עליה יותר מדי או שחשבתי בקול כשהסתכלתי הלאה וראיתי שרוב השדרה מלאה בדוכנים דומים. אני מנסה למצוא תשובה מספקת, שלא תהפוך אותי למטרה קלה אבל במקום זה יוצא שאני רק מגמגמת ומתמהמהת במילותיי, לבסוף אני אומרת משהו כמו ״לא, לא, למה את מתכוונת?״

היא מגחכת בשקט ואז סורקת ללא בושה את דמותי, עוברת מהשיער הפרוע לעור המלוכלך וישר לבגדים המרופטים שלא החלפתי כבר כמה חודשים. ״בואי נגיד, את לא נראית כמו ילדה אידיאלית שמגיעה לנופש באילת. מאיפה את?״ ידיה מסרקות קבוצה של שיער מזויף בזמן שהיא ממשיכה לסקור אותי. אני מעבירה את השיער הסורר שלי למאחורי אוזניי וחושקת בשפתיי, לא יודעת מה לענות.

לא חשבתי שאני נראית כל כך ברורה. הייתי בטוחה שזה מראה רגיל גם כאן, כמו בתל אביב, שאנשים נראים רע בלי רצון לשנות את זה. ״תל אביב״ אני אומרת, ופתאום אני מרגישה כל כך מובכת, זה כאילו שהבגדים שלי נצמדים לי לגוף וזה מרגיש שאני עירומה וכל עין סוקרת אותי בשפיטה. אני בקושי נושמת, לא התמודדתי עם סיטואציות תקשורתיות כאלו מאז כיתה ו׳, כשהפסקתי לבוא לבית הספר ונשארתי לשבת בזולה עם האנשים שעכשיו עזבו אותי.
זה לא מאוד כיף, אבל אבן עדיין נגולה מליבי כשהיא מחייכת חיוך שנראה שגורם לה להיזכר במשהו.