אולי הפעם

פרק שני

זה כבר היום בחמישי ברציפות שהגשם לא מפסיק לרדת, הקור חודר לעצמות גופי אף על פי שאני לובשת שלוש שכבות של בגדים שעובר אורח נחמד נתן לי במתנה. מדי פעם עוברים בזולה אנשים נחמדים שיודעים על המצב שלנו ומביאים למי שנמצא כמה שקלים או שמיכה דקה. ומבחינתי, זה הכי הרבה תשומת לב שאני מקבלת מזה שלוש שנים ארורות. אני מגינה על פניי מפני הגשם החזק, הגוף שלי מכווץ ככל האפשר, אבל הדבר היחיד שטוב בגשמים הוא העובדה שאף אחד לא טורח לבוא לפגוע בי. להוריד ממני שלוש שכבות ספוגות במים זו פעולה מתישה מדי עבור הנרקומנים המחוקים של תל אביב.

כל כך שקט, מעבר לרעש הטיפות הנופלות בחוזקה על כל משטח אפשרי, הרחוב לא חי כמו תמיד. כולם לוודאי יושבים בבית ושותים מרק כששמיכה מכסה את גופם. הם מביטים מהחלון ואומרים לעצמם שאיזה מזל שהספיקו להגיע הביתה לפני שהגשם התחזק כל כך. אני כל כך לבד כאן, העירייה הצליחה לקחת גם את ניקול, ועכשיו, כל שורת הרחוב ריקה מלבדי, שסופגת את מכות הטבע לגופה. זה כבר שלב שאני מתחננת שיבואו לקחת אותי, אבל אולי אני באמת לא שווה עבורם את הטרחה. לוודאי הרווחה הזהירה אותם שבכל מסגרת אני אפריד את עצמי מהשאר, שאתמרד. ואולי זו האמת, אולי אני לא מתאימה לשום מקום. אבל האם זה אומר שלא מגיעה לי הזדמנות כמו לכל השאר? הדמעות שזולגות על פניי קרות כל כך, הן אפילו לא יכולות לחמם את החלקים הקטנים בפנים שעליהם הן זולגות. הכל קר, בחוץ קר ובפנים, קר לי עוד יותר.

"את יודעת איפה תמיד תמיד חם?" אני נזכרת בשיחה שהייתה לי בדיוק כאן, לפני שנה, עם אביב. הוא הגיע לתל אביב כי לטענתו, בירושלים קר יותר. יכולתי לחלוק עליו כי לדעתי תל אביב קרה יותר מכל מקום אחר, אבל הוא אמר שמעולם לא ביקרתי בירושלים, ושכאן זה מרגיש כאילו הוא בקיץ, גם כשיורד גשם. אני זוכרת ששאלתי אותו על איזה מקום הוא מדבר, מקום שאף פעם לא קר בו, נשמע כמו חלום. עם החום לא הייתה לי בעיה להתמודד, שהרי גדלתי על שפת הים של תל אביב וגמעתי את הלחות והחום בכל יום קיץ שחוויתי בצריף של האב החורג שלי.

אז הוא סיפר לי על אילת, הוא סיפר שפעם, כשהיה קטן הוא נסע עם המשפחה המאמצת שלו לחופשה באילת. הוא אמר שכל כך חם שם שבקושי יורד גשם, ושגם אם כן, זה לא כמו כאן או כמו בירושלים. ברקים מאירים את עיניי, גורמים לי לקפוץ במקום בהמתנה לרעם שיבוא, הוא כל כך חזק שאני יכולה להרגיש את הלב שלי פועם ללא הפסקה מיד אחריו.

יד קרה וחזקה אוחזת בכתפי בכוח ומקפיצה אותי במקום, אני מיד נכנסת למצב מגננה ומנסה להתנתק מהיד שמחזיקה אותי. אני מביטה באדם המבוגר שעומד מעליי, זקנו האפור ארוך וסבוך, ועיניו אדומות כמעט כמו של כל אדם בגילו כאן. אוי לא, אני לא יכולה לדמיין מה מטרתו כאן. אני מתחילה לצעוק עליו שיעזוב אותי, להתחנן ולבכות עוד לפני שהוא עשה משהו.

"תסתמי, תתני לי את המעילים האלו." הוא מחזיק אותי בשתי ידיו ומנסה להוריד את המעיל מגופי. אני מסרבת להוריד אותו מעליי. אם אתן לו אותו לא תהיה לי שום שכבה נוספת מלבד הסוודר הדק והחולצה הקצרה שלי שמתחתיו.