לפעמים נמאס לי
אני ילדה של עצמי,תמיד הייתי.
מכיתה א כבר לא סמכתי על אף אחד,ופגעו בי כנראה כפול 3 מכל ילד אחר בגיל שלי.
אבל אני לא רוצה להיות הילדה שלבד
אני לא רוצה להיות עם בעיות אמון,אפילו שלרוב הן צודקות.
נמאס לי מהחוסר ביטחון
נמאס לי לצפות מעצמי לכל כך הרבה ותמיד להתאכזב
נמאס לי שכואב לי
נמאס לי לאכול ולישון ולחיות
נמאס לי מהלימודים והמבחנים והלחץ
נמאס לי מהספורט שאני לא מתקדמת בו
נמאס לי לסמוך על אנשים ולהתאכזב
נמאס לי לאבד אנשים
נמאס לי מילדות צבועות
(זה לא שאני רוצה להתאבד או משהו פשוט אין לי כוח)
ונמאס לי יותר מהכול מזה שמתייחסים אליי כשרוצים
באמת נראה לכם שאני לא שמה לב שאת מבקשת ממני להיפגש רק כשמשעמם לך?
שאת רוצה לשבת לידי רק במבחנים אבל לא אכפת לך שאני תמיד יושבת לבד?
שאת מתייחסת אליי כשאת צריכה ציוד או כסף או עזרה בשיעורי בית?
שאתן שוכחים להזמין אותי למסיבות הפתעה?
שאתן צבועות אליי?
שאתן מתייחסות אליי רק כשאתן לא לידה?
לא אכפת לי יותר
לא מהספורט והתחרויות
לא מהלימודים והמבחנים והציונים
לא מהילדות שקוראות לעצמן חברות
לא מכלום
אני ילדה של עצמי,
תמיד הייתי.
