אני אוהבת לספר לאנשים שאני מרגישה מספיק קרובה אליהם דברים שעברתי לפעמים.
אני אוהבת לראות את הפרצופים המופתעים והמבולבלים שלהם, חלקם מנסים לחקור בפניי אם אני צוחקת, מוציאים גיחוך מובך ומבולבל או אפילו טוענים ש"את מפחידה אותי", לפעמים בצחוק, לפעמים ברצינות, ולרוב גם וגם, דאגה מהולה בשעשוע.
אני אוהבת את אלה שנראים מודאגים קצת, או אפילו מנסים לעזור.
הרי איך יכלה לעבור את זה ילדה כל כך שמחה, רועשת ו... אופטימית? אפילו יותר מידי אופטימית.
לפעמים אני מברישה את זה בצחקוק או באמירה מחוייכת של "אני בסדר" או "כן, זה היה מזמן" וממשיכה הלאה, העיקר שהם יודעים את הפרט הזה שקרה לי, גם אם הם חושבים שזה בצחוק.
לפעמים אני מרצינה ומסבירה להם עוד, רק אם אני רואה שהם רציניים גם, ומנסים לעזור.
דבר זה קורה לעיתים הרבה פחות קרובות.
אבל, כמובן שאני מזכירה להם שזה היה בעבר, אין צורך לדאוג לי יותר, באמת, אני מרגישה יותר טוב עכשיו, הרבה יותר.
אני אוהבת לספר דברים שעברתי לפעמים, כהוכחה ותזכורת לכך שגם אנשים שמחים שנמצאים במקום טוב יכולים לעבור דברים רעים, נוראיים אפילו. כהוכחה לכך שמאחורי החיוכים הכי גדולים, יכולים להסתתר הסיפורים הכי אפלים.
רק חלק קטן, קטן מאוד, מהילדות, הילדות שאותן אני מכירה ובהן אני בוטחת, יודעות שהרבה מהדברים ש"עברתי", אני עדיין עוברת...
המדריכה שלי אמרה שהילדים הבלאגניסטים קילקלו אותי. כחלק מצחוק, כמובן. הרי, איך מילדה כל כך שקטה, ביישנית ומנומסת הפכתי לרעשן וקפיץ מהלך שלא מסוגל לשבת בלי לזוז?
אבל מאז שהיא אמרה את זה אני חושבת על המשפט הזה, אחד מהמשפטים שיצרבו לי בלב ובראש לנצח.
הוא גרם לי לחשוב מחדש על איך השתניתי, וחשבתי, וחשבתי, ואני עדיין חושבת, אבל בינתיים כבר הגעתי למסקנות אחדות.
אז הנה אני אגיד לך, המדריכה, איך "התקלקלתי".
העולם קלקל אותי, קלקל אותי וחיבר מחדש, כגרסא אחרת, לדעתי אפילו יותר טובה של עצמי
זמן קצר אחרי שאת הכרת אותי, המדריכה, נכנסתי לנקודה הכי נמוכה שהייתה לי בחיים. אני לא מפקפקת בחיים ובקשיים שלך, כי ברור לי שעברת כאלה ואפילו יותר, אבל כולם עוברים דברים שונים, אף אחד לא יכול לשפוט קשיים של אף אחד, כי אף אחד אחר לא עבר אותם, המדריכה.
בנקודה הזאת, בנקודה הכי נמוכה בחיים שלי, אני נשברתי, נשברתי והודבקתי מחדש, למרות שחלקים מהדבק קצת רופפים, ותמיד יהיו, המדריכה.
אני לא מתחרטת שהייתי בה, הנקודה הזאת גרמה לי להסתכל מחדש על החיים, לקבל פרספקטיבה שונה, לחשוב על המטרות בשבילהן אני חיה וליצור כאלה, לחשוב על האישיות שלי ועל מה אני יכולה לשנות כדי להיות יותר מאושרת, כי זאת מטרת החיים, אושר.
ולא יכלתי לחשוב על כל אלה בלי הריסוק הזה לחתיכות. ככה יכלתי להסתכל על כל חתיכה ולחקור אותה לפני שאני מדביקה אותה בחזרה.
בנקודה הזאת קיבלתי גם החלטות, המדריכה. החלטתי שאני מתשנה לטובה, למישהי שכבר קיבלה את המשמעות לחיים שלה, או לפחות חצי ממנה.
כשאת פגשת אותי שוב השנה, המדריכה, את ראית את הבן אדם הזה. לא מקולקל, מתוקן, גם אם עדיין לא לגמרי. אני עוד עובדת על זה, המדריכה.
זאת האישיות שלי עכשיו המדריכה.
נכון, גם שנה שעברה זאת הייתה האישיות שלי, אבל כל דקה אנחנו מתפתחים ולומדים על עצמנו יותר, המדריכה. אני עדיין אותה ילדה, רק הרבה יותר בטוחה בעצמה ובאישיות שלה, ולא מפחדת להראות אותה ולהיות רועשת. להיות בטוחה בעצמך זה לא טוב המדריכה?
אז לא, הילדים האלה לא קלקלו אותי, וגם לא אף אחד אחר. החיים קלקלו אותי. אני קלקלתי את עצמי, המדריכה. אולי זה נראה קצת מוקדם מידי, אבל הכל בא בזמן שהוא צריך לבוא, המדריכה.
אבל אני צוחקת, כמובן.
